אני זוכרת בעיקר טירונות של צחוקים..הייתה לי חברה - היא היתה ליצנית מקסימה אבל גם שמנה כל כך שתמיד עמדה ברגליים מפוסקות.. לא זוכרת מה הביא את הקצינה לצעוק עליה אבל אני זוכרת שהיא דרשה ממנה לסגור רגליים כשהיא במסדר.. והיא בלי לחשוב פעמיים - ענתה לה בשיא התמימות.. "אבל המפקדת אני שמנה הרגליים שלי לא נסגרות..." כמובן שכולם פרצו בצחוק.. אבל אחרי המקרה הזה, אף אחד מהסגל לא הציק לה יותר..

לדעתי ההתעללויות במרתקים מרובות מדי

ואכזריות מדי מה שגורם לסיפור להיות ילדותי.

כתוב נהדר. מזכיר לי את ימי הקורסים

אכן סיפור מרתק ומזמין לקרוא עד תומו <אגב, חיפשתי טנדר לכוד, לא מצאתי> מחכה כהרגלי לבאות...

רוני היקר!

סוחף ומרתק כרגיל, למעט קטע אחד שממש לא נראה רלבנטי לסיפור הריתוקים - הפגישה על חוף הים עם הטנדר הלכוד.מה זה בא לקדם בעלילה? לא רואה שום מטרה שהקטע הזה משרת.אני הייתי מוציאה אותו, כדי שיהיה סיפור מושלם ועוד עם סוף מפתיע כזה!

*

אלומה