לפני שנתחיל : אם הגעתם לפה בטעות אשמח אם תקראו, אם קראתם אשמח אם תגיבו (כל תגובה תתקבל בברכה) תודה. דעתי על התקשורת הממוסדת/קונבציונאלית (כלומר להוציא את הבלוגים) היא שלילית ביותר כבר שנים עד לרמה שהחלטתי ברמה האישית לצמצם את צריכת החדשות למינימום האפשרי ואולי ארחיב על זה בבלוג ייעודי אבל פה ברצוני להתייחס לתפקוד התקשורת בהתייחס למחאה באופן כללי ולמנהיגיה לכאורה באופן ספציפי. מה לא נאמר על הצבע הצהוב כהה שצובע כמעט כל עיתון, ערוץ טלויזיה או רדיו הופך את מקצוע העיתונאות לרכילאות מהסוג הנמוך ביותר ושוב מאכזב לראות שגם בימים בהם מתרחשת בישראל אחת המחאות הגדולות, המרשימות ובעלת התמיכה הנרחבת ביותר התקשורת ממהרת להתמקד בנקודות הצהובות ולהיטפל לאנשים מסויימים במקום להתמקד בנושא עצמו. כבר שבועות אנו רואים את הניסיון של התקשורת לזהות את המנהיגים של המחאה והיה יפה לראות את התהליך הכמעט חוזר על עצמו לפיו עובדת התקשורת בישראל ולהלן השלבים:
1. ניסיון להבין על מה המהומה
2 .ניסיון לקשר את המהומה לאגנדה הפוליטית של העיתונאי קרי כיצד ניתן לנצל את הנושא על מנת לנגח את ההתנגדות הפוליטית
3. לזהות את האנשים שאיתם ניתן לעבוד ולהמליך אותם כמנהיגים
4. במידה והם משתפים פעולה לחבק או כפי שהם קוראים "לאתרג" (מלשון אתרוג)
5. במידה והם מתנגדים לתקוף בכול דרך אפשרית ואם אפשר בצורה אישית וצהובה
עכשיו בואו נראה כיצד זה קורה במחאת האוהלים:
1. ניסיון להבין על מה המחאה, מהם הנושאים וסיקור ראשוני של המחאות עצמן (קוטג', דיור, חינוך פעוטות, מחיר הדלק וכדומה) 2. ניסיון להסיט את הדיון בצורה פוליטית , למצוא את הפוליטיקאים שמתנגדים לממשלה ולעומד בראשה ביבי נתניהו ולהצית את האש חיפשו בתחילה פוליטיקאים כמו ציפי ליבני, עופר עיני, שלי יחימוביץ אך גילו שכולם פחות או יותר מסרבים להצטרף לחגיגה או יותר נכון חוששים כי הם לא ממש מביאים אלטרנטיבה שונה, 3. אח"כ חיפשו את מנהיגי המחאה ומצאו מספר צעירים צעירות (בניהן דפני ליף, סתיו שפיר רגב קונטס ועוד) 4. בתחילה נראה כי יש עם מי לעבוד , וחיבקו את המנהיגים החדשים בכתבות מפנקות כמו שהעיתונות יודעת לעשות וציירו אותם כצעירים מבריקים ומהפכנים שמעצבים את דמותה של ישראל החדשה. 5. ואז פתאום הם החלו לחטוף קרירות מצד "המנהיגים" שלא ממש מחפשים לשטף פעולה עם התקשורת במשחקי הניגוח הפוליטיים והחלו לתקוף , תחילה בניסיון להכניס להם מילים לפה בנושאים פוליטיים, עבור ניסיון התססה בתוך המחאה "בהבאת הקולות המתנגדים למנהיגים", ושזה לא עבד החלו בכתבות תקיפה אישיות כמו אלו שדפני ליף עברה ותמשיך לעבור (וכנראה גם חבריה – סתיו שפיר ראי הוזהרת) תוך חשיפת נתונים לא רלוונטים בשום צורה למחאה עצמה.
ואז התקשורת עושה מה שהיא ממש אוהבת , מראיינת את עצמה ו"מקיימת דיון ביקורתי" בתוך עצמה כמו זה שנעשה היום ואתמול בלילה כלכלי בערוץ 10 בוא גיא מרוז "תוקף" את שרון גל ומגן על דפני ליף, ואז שרון גל מעלה את רביב דרוקר להביע את דעתו על גיא מרוז ש"במקרה" מגן על שרון גל ו "תוקף" את גיא מרוז.... חברה מה קורה לכם??? אולי תעשו את העבודה שלכם ופשוט תסקרו את המציאות כפי שהיא? עיזבו את האנשים אותם צעירים וצעירות שלא ממש רוצים לשחק את המשחק שלכם ותנו להם להתרכז במה שחשוב וזה המחאה עצמה. זה בסדר שתהנו מהרייטינג שהמחאה מייצרת, תעשו משדר מיוחד ופרשנות על המשדר והסבר על מדוע הפרשן חושב כך או אחרת אבל אל תפריעו ויותר חשוב אל תפגעו באנשים תמימים באמת שכל רצונם הוא לחיות קצת יותר בנוח. |