בקרחת יער, שהוסוותה בצמחיה סבוכה, שכבנו על הגב מתנשפים בכבדות.
לגמנו מים והחלפנו בינינו את המשאות הכבדים. פתאום מעד אחד החיילים ונתקל בג'ריקן הענק. הג'ריקן, שעף ככדור 10 מטר קדימה.

היינו המומים, לפתע הבנו מדוע שווילי לא נפרד לרגע מהג'ריקן...
הקפנו אותו, נועצים מבט מקפיא ומתלבטים אם להרביץ לו עכשיו או לפני השינה.
המסע המפרך נמשך. כששווילי כרע תחת האלונקה וסימן בידו להחלפה, אף לא אחד מיהר להחליפו. כמעט כל אחד עבר לידו מספר פעמים ולחש באוזנו מילה אחת בלבד "ב ל י ל ה"...

העליות היו ארוכות וסופן לא נראה... החברות והתמיכה ההדדית התגלו בתפארתם.
השחר הפציע, שמש אדומה זהרה והאירה את נוף הקדומים של הרי חברון,
כשעידו החל לשרוק את  מנגינת הסרט "הגשר על נהר קווי",
הצטרפנו אליו בשריקה אדירה, מתעלמים מהקושי הגופני וקוצר הנשימה. ממחישים לעצמינו כיצד הסיבולת נמתחת ונמתחת וכוחותינו לא כלים.
כפי שתיאר המינגווי בזקן והים, כיצד הזקן לא חש בכובדו של הכריש הענק שהעלה לבדו לסירת הדייג הרעועה, כך חשנו את "התגברות הכח הרוחני על המגבלות הפיסיות"...

"הייתם גברים, עזרתם זה לזה, והייתם קשובים לכל דבר". דברי מפקד הקורס חממו אותנו. הבטנו בו בהערצה. הוא גמא בקלות את המסלול וסייע לנו תחת האלונקה, בסחיבת "הפצוע" מרחקים ניכרים.
"בך נטפל בהמשך", תלה בשווילי, מבט מאיים.
**

"מכתבים", צעק "החניך תורן". מ. שריף,  המתין בשקט למבול המכתבים שקיבל מבנות שונות. אף לא אחד העלה בדעתו, שבחופשות הוא היה שולח לעצמו את המכתבים, כדי להתענג מקריאות הקנאה ... 

כשפגשתי אותו כעבור מספר שנים "באזרחות", התעניינתי אם בחייו הוא יותר יסודי... כי כל המעטפות שקבל בטירונות, כולל המעטפה מאורלי, עליה לא הפסיק לדבר ולהדגיש שהיא מסביון, נשאו את חותמת סוכנות הדואר של עפולה, שם עצר האוטובוס להפסקה בדרכו  צפונה...

 **

רון התחנן, שלא אספר כיצד נלחץ והתחנן שאשמור בסוד את התפרצותו החרדתית. 
ההודעה המרגיעה בקול נמוך, ששננתי איתו בין העצים: "כאן גפרור. אני יריתי, מדובר בירי מבוקר בהתאם לתרגולת, והכל בסדר", כיבתה את הגיזרה. למזלו הוא לא נשאל לשמו.

** 
בנקודת האיסוף, לא הפסיק רון להתפאר ולתאר את הפחד שאחז בי, הוא תיאר, כיצד יריתי צרור ארוך לתוך היער וכיצד תמך והרגיע אותי, כשהוא אוחז בידי וצועד איתי לתוך העצים החשוכים, כדי להוכיח לי שאין שם דבר. 
התבוננתי בו נדהם ומשועשע.
רק לעידו שהיה מופתע מהסיפור המוזר, לחשתי באוזן "לא דובים ולא יער". 
תמסור לרון את הפתק הזה ואמור לו, שזו מזכרת מלילה בלתי נשכח.
היה זה הפתק המקופל שרון זרק אחרי שהקריא בקול נמוך ובביטחון:
"כאן גפרור. אני יריתי, מדובר בירי מבוקר בהתאם לתרגולת, והכל בסדר",