הספר הזה הוא ספר כושל שנכתב ע"י סופר שכל חייו הם כישלון מתמשך. העובדה המצערת כי הסופר האומלל אינו רואה בחייו כישלון, היא עדות מעוררת חמלה על עומקו של הכישלון.

לספר שלנו אין פתיחה , כי המחבר ברוב טיפשותו סבור שפתיחות והקדמות לספרים הן כה מלאכותיות ומזוייפות שריח  התעשיה הנושבת מהן רק יזיק לאוירה הירוקה של עצי האמזונס מהם הופקו דפי הספר. לספר , כמו למחברו, אין שום תוכן ידוע מראש או לאחור. אולי כן. מי יודע?. הרי מחברו לא עוסק בשאלות מטופשות כמו עלילה, מתח , ריתוק הקורא והפריית הידע. לדידו, התענוג מהספר שאוב מעצם ידיעתו של הקורא כי הוא גדול הרבה יותר ממחברו. אם קורה לעיתים רחוקות ונדירות שהקורא רואה עצמו בדיוק כמו מחבר הספר, יש אומרים שאז התענוג רק גדל ומתעצם למימדי ענק של ננס על גבי פטריה. לך תדע.

אל תשאלו אותי על מה הספר מדבר, כי הספר לא בידי, הספר נמצא בחלל האויר ומידי פעם כמו יתושים חמקניים אני מצליח לקלוט משפט או שניים. משפט כמו : "אל תחפש תוכן - כי זו רק גאוה". הוא משפט יתושי שכזה. הוא עוקץ אותך בלילות מתחת לשמיכה ומזמזם באזניך. לפעמים אתה מאזין לו ולפעמים אתה מבין שהוא סתם רוצה למצוץ את דמך. כי מה זה בעצם להצהיר כמו טיבטי בגלימה " אל תחפש תוכן - כי זו רק גאוה" ? סתם התחכמות זולה. לא? אחר הכל כולנו מחפשים תוכן כי ריקנות היא הרגשה נוראית של טיפשות וחוסר תכלית. אבל כשאנחנו מוצאים תוכן אזי אנחנו חכמים ובעלי תכלית. רק רגע..נדמה לי שקלטתי את המשפט...

אם תרצו המשך, נראה לי שאפשר בכיף, הרי הריק הוא אינסופי.