שבוע עקוב מעצבים ודמעות שכלל הצהרות שנמאס לי, ולא רוצה, וכן רוצה, ודי, ומגיע לי יותר, ומגיע לי אחר, ולמה אני צריכה את זה, ומה היה רע לי לבד, ולישון באלכסון זה לפעמים נחמד ובעיקר רעש. המון המון רעש.

אנחנו משתפרים אבל לריב עוד לא למדנו. בעיקר מתרכזים בלא להגיד אחד לשני את מה שמטריף לנו את האמאמא ובמקום זה שותקים.

                              ושותקים.                                             

                                                 ושותקים.          

השתיקה הזו, המלאה בכעסים הופכת להיות כוס תרעלה. ובכל פעם שהוא עובר לידי הוא מעצבן אותי עוד קצת, ואני לוגמת עוד טיפה וכבר ממש על סף פיצוץ.

מה עשיתי?

למה חזרתי?

איך שוב נשאבתי לזה?

יומיים חוזרת הביתה  בלילה ואנחנו לא מחליפים מילה. כמו שני ילדים בכיתה ג'.

אני חולקת מיטה עם הצ'ילבה שלי.

בלילה השלישי כעסתי. ב

שביל מה חזרת? 

כבר היה לי טוב!

למה באת?

לחרבן לי את החיים?

הלכתי לישון עם דמעות בגרון, ואחרי כמה דקות הן עזבו את הגרון ובאו אל הכרית.

נכנסתי למיטה של הבת שלי וחיבקתי אותה חזק. התנחמתי.

אח"כ לקחתי לה דובי אחד וחזרתי למיטה שלי וחיבקתי אותו חזק. והתנחמתי עוד קצת.

ואז הוא נכנס ולא אמר כלום.

ונעלבתי.

וניסיתי לא לבכות אבל לא הצליח לי.

וכשהוא ליטף, כבר בכיתי בקול.

ואז דיברנו.

החלטנו  שנתנהג יפה ונהייה חברים, ונדבר גם כשלא הכי יצליח לנו.

ושוב הכל בסדר. הצ'ילבה הלכה ובא החבר החמוד שלי. ואנחנו בטוב.

ואני מחכה.

אני מחכה לפיצוץ הבא.

אני פשוט יודעת שהוא בדרך.

במפגש השבועי של הסדנה עדי ולי-אור מזכירות לי שה"יודעת" הזה, הוא השם השני שלי.

אני יודעת מה חושבים עלי, אני יודעת שיהיה פיצוץ, אני יודעת ויודעת ויודעת.

אז מה אני מרוויחה מהיודעת הזה, זה מה שהתבקשתי לבדוק השבוע.

זה לא לקח לי הרבה זמן לברר את זה, כי גם את התשובה הזו ידעתי, ובכל זאת, חשבתי עוד קצת.

כשאני כל כך יודעת, קשה להפתיע אותי.

אותי לא יתפסו שוב לא מוכנה.

כבר היו כמה פעמים בעבר שהרשיתי לעצמי לא לדעת ועוצמת המכה שחטפתי, הממה אותי יותר מהמכה עצמה.

ראיתי כמה פעמים בסרטים איך הורסים בניינים ישנים, יציבים וחזקים, דווקא אלא שלא מטים ליפול.

מרחוק עומד מנוף, ובקצה שלו שרשרת ברזל ענקית, ובקצה של השרשרת, פעמון בטון ענקי.

והבניין עומד שם, ולא יודע שעוד רגע, הפעמון הזה, יכנס בו בכל הכוח ויעשה לו חור בבטן. ואחרי שהוא יעשה את החור הראשון, הוא יחזור אחורה, ישתהה קצת, ויחזור לעוד מכה, והמכה השלישית, אולי הרביעית תמוטט אותו לגמרי, וכל מה שיישאר ממנו, יהפוך לאבק.

אני הייתי פעם בניין כזה. כשלא ידעתי. וכבר היה לי חור בבטן, ואפילו הייתי כבר פעם אבק.

לקח לי שנים לאסוף פירור לפירור ולהפוך שוב לבניין.

הפעם אני מגדל יוקרה.

פאקינג אקירוב.

ואני יודעת, כדי לא להפוך שוב לאבק, כדי שלא יהיה לי חור בבטן, כדי שבפעם הבאה כשאראה את הפעמון הזה מגיע, אני אהייה מוכנה ואזוז הצידה. מקסימום שריטה קטנה, רטט קל בכנף.

אותי לא ישברו שוב.

מצד שני מה אני מפסידה?

אוההוווו....

Don’t get me started…

הרשימה ארוכה, ובראשה, חיים.

אני יודעת שכשאוותר על ה"לדעת" החיים יפתיעו אותי. יהיו אכזבות ללא ספק, אבל ההפתעות הטובות בטוח  יתעלו עליהן.

בינתיים, עד שאתרגל לרעיון, אני פיקוד העורף.

מה שבטוח, בטוח!