יָרֵחַ כָּסוּף לֹטֵף מִדְבַּר

בְּחוּטֵי אוֹר חִיוְרִים,

מְלָקֵט רַחֲשֵׁי אֲנָחוֹת

כְּלוּאוֹת

 בַּאֲזִיקֵּי הַלַּיְלָה.

      שָׁחַר נִכְרַך בִּשְׁבִילֵי חָמָה,

    סוֹגֵר,חֶרֶשׁ, שְׁמוּרוֹת עֵינַיו.

מִלִּים מֵדִּירוֹת שֵׁינָה,

נַדוֹת כְּסַּהֲרוּרֵי פֶּרֶא

אֶל גָּלוּיוֹת צִּיָה.

כְּזַב חֲלוֹמוֹת,

אֲמִתּוֹת גְנוּזוֹת,

בִּסְבַךְ נְשָׁמָה

בְּעַרְפִילִיוּת נִסְתֶרֶת..

         נֶתֶז  אוֹר

מַרְעִיף פֵּירוּרֵי הִתְפַּכְּחוּת,

 מֵנַתֵץ בְּלַהֶבֶת קורְנַס

מַחֲשָׁבָה כְּפוּיַת רֶגֶשׁ.

© כל הזכויות שמורות לענת ישר

"כשאדם מחטט לעצמו בנשמה,

 הוא מעלה לא פעם דברים שיכלו להישאר שם נסתרים מעין רואה."

 מתוך אנה קרנינה מאת:  לב טולסטוי