מי היה מעלה על דעתו שהתכונה המבוקשת ביותר אצל אשה פנויה היא חניה? ■ כן, כך חיבל חולדאי גם בחיי האהבה שלי ■ האם לנצח אוכל חרב מראש העיר האכזר?
אחרי גירושי, בערך חודש אחרי, כשהתחוור לי שלא לכל גברי המדינה הגיעה הידיעה המאממת והם ממהרים כאיש אחד להתייצב בתור מחזר לפניי, החלטתי לפצוח במקצה שיפורים כדי להשתלב בשוק השחור של הדייטים. קודם כל רזיתי, כי כידוע הגברים בארצנו משום מה מאוד אוהבים נשים רזות, לא משנה שיהיו קופות ושתומות-עין, ואני אף פעם לא הייתי רזה, גם לא בגיל חמש. פצחתי איפוא בשלל דיאטות חדשניות ובפעילות גופנית ערה של 6 פעמים בשבוע בהנחייתו של אחי מיקי מדריך הקיק-בוקסינג וראיתי מיד ברכה בעמלי - הפכתי לאשה שרירית, חזקה, עצבנית וממורמרת שחבל"ז.
בג'יידייט הוצפתי בשלל פניות ביזאר של קשישים מחד וילדים מאידך - רק גילאי הביניים נעדרו כאילו בלע אותם החור השחור או הננס האפור, או כפי שהתברר מאוחר יותר - הם היו ננסים אפורים בעצמם. מיד פניתי בקונסטרוקטיביותי כי רבה למקצה שיפורים נוסף - בטוחה כי הכל באשמתי (מיא רעה רעה רעה!) ועבדתי על האני הפנימי שלי, אלא שכאן התגלעה בעיה קלה, כשגיליתי שאיני מסוגלת בשום אופן להיות אשה במובן הנשי המעודן החמדמד והקואופרטיבי, ששחה לבנזוגה מבוקר עד ליל כמה מוצלח הוא, חכם, מקסים ומעורר השראה וכמה אפשר ללמוד ממנו (ממש המון!), כאשר כל הגברים שנתקלתי בהם היו רכיכות מהסוג הנרגן, כעוס-קבע על החיים והכוכבים שרימו אותם, תשושי נפש, קפוצי לב ובעלי תשוקה מינית של חמוס עיוור.
אני, השבוע
פרשתי אפוא מהשוק די בשוק, כשחצי תאוותי בידי והחלטתי לעשות לביתי הפרקטי - לעבור דירה, לנסוע לחו"ל, לכתוב, לקרוא המון, ללכת לים, לקנות ים של בגדים, להתבדח עם חתוליי. כך עברו השנים, כשבמקביל אני בונה לי בדימיוני איזו תדמית גברית בלתי סבירה בעליל של ג'נטלמן בעל שמחת חיים בלתי נדלית שלא כמו כל הכבויים שנתקלתי בהם, אוהב חיות כמוני, שלבו פתוח אל העולם והוא חביב תמיד ויעיל ושופע פתרונות לכל מצב, ולא עצבצב, צוחק ומגניב ולא נודניק חלילה, לא דבק, אבל כן חם ואוהב ומילולי ומשעשע. למותר לציין שלא נתקלתי בשום כלום שאפילו הזכיר את הטיפוס הנ"ל, פרט לחתולים.
במקביל להיצע הגברי ההולך ומצטמצם ביחס לנשים קשישות בשנתון שלי, כך הלכה בררנותי והתעצמה, כשכל אוזן עקומה, גבות דולצ'ין, ולהבדיל הערה שוביניסטית לא במקום, ילדים בגיל הגן, קיר פייסבוק עמוס שירי שמאלץ ונצנצים וכיו"ב פסלו את הבנאדם בשנייה. במקביל, הלכה שגרת הטיפוח שלי וגברה, כשאני מלקלקת את עצמי כחתול כפייתי - שוקדת על בניית ציפורניים ומריחתן בלק זרחני מקשת של גוונים מוזרים, מתחלקת בלייזר, מקפידה על הופעה סטייליסטית שלא היתה מביישת את הסט של סקס והעיר כשכל יעדי היוקרתי הוא שוק הכרמל, מתאמנת ארבע פעמים בשבוע עם המאמנת הפרטית, מוסיפה לזה עוד כמה צעידות, ולקינוח מבקרת חודשית בתא השיזוף בסנטר בלווית להק של טרנסווסטיטים (שהיו אמורים לרמוז לי לאיזו מדרגת שפלות נאה הגעתי בטיפוחי העז).
עם כל הטיפוחיות הזאת אני נשכבת מדי ערב במיטתי העתיקה והמדוגמת בחברת צמד חתוליי הנאים והמטופחים גם המה, ומנהלת חיים וירטואליים ענפים בפייסבוק. אני, באמת, את שלי עשיתי. פעם בחצי שנה בערך - זה הממוצע שהתייצבתי עליו - יוצאת לדייט, ובו בדרך כלל משתכנעת שוב שהעם הגברי ואני אלה שני קווים מקבילים, שכדי שייפגשו צריכות הפיזיקה כולה, המתמטיקה והגיאומטריה גם יחד לשנות את חוקיהן הנוקשים - כנראה בעולם מקביל, שטרם היה לי העונג לעבור אליו.
החברים הכי טובים שלי, לילו ורוקי
לכל מצב מתרגלים, והחלה להתחבב עלי גם השגרה הזאת - שאינה רעה כל כך ורצופה בילויים, בתי קפה, פגישות עם חברות וזמן איכות עם הכלבים של אחי (ועם אחי עצמו שחוזה חורבן אפוקליפטי למין האנושי המרושע וכיף להאזין לו כי אני עוד לא הגעתי לשם אז תמיד נחמד לשמוע מישהו יותר פסימי ועצבני ממני). עד שלאחרונה שמתי לב שמשהו במשנה הסדורה שלי לא תקף, ואם יש משהו שאני לא סובלת זה לא לצדוק במאה אחוז, כי מצב זה סותר בעליל את אישיותי הכפיותית ומדיר שינה מעיניי.
ובכן יצאתי לדייט עם בחור שדי מצא חן בעיניי - כמה שאפשר היה להסיק מדייט וחצי - ולטענתו מצאתי גם חן בעיניו - ושימו לב קוראים יקרים, בחיי שלי מדובר בלא פחות מנס. אלא שה'מערכת' הזאת בת הדקותיים לא התרוממה ונסגרה ממש שם עקב... בעיות חניה. הבחור לא היה מוכן להשקיע את דמי החניה הנדרשים ליד הבית שלי - שלעולם אין על ידו חניה פנויה בשעות הערב. הוא לא הודה בזה מיד. בהתחלה הוא פשוט התחמק בהתחמקויות שונות ומשונות, וכעבור מספר ימים יצא המרצע מהשק.
או אז נזכרתי שגם אצל חברי המיתולוגי - מיתולוגי על שום ששרד חודשיים תמימים בחברתי הבלתי נסבלת, לפני שנס כל עוד רוחו בו - פשוטו כמשמעו - ברח בריצה קלה מביתי על רגלי האיילה שלו, כאילו שד איום (אני!) רודף אחריו, החניה היתה אישיו היסטרי ממש - היכן יחנה, וכמה ישלם, ואימתי יגיע לאזור, והאם בכחולבן, והאם בחניון, או שיסתכן בדו"ח, או בגרירה חו"ח...
וזה המקום לציין, שני הגברים הללו די אמידים. פשוט כנראה יש מעצור פסיכולוגי לשלם עבור חניה, הנתפשת כזכות טבעית מדאורייתא, ולא למשל עבור ארוחה במסעדה, שיוצאת לבנאדם איזו טובת הנאה ממנה.
ועכשיו כשאני חושבת על זה, חובה עלי להוסיף לדף הפייסבוק שלי, בצד הגלריה עם התמונות הנאות ופרצופי החייכן והמצודד המשמש מלכודת דבש לגברים אומללים שלא חטאו בדבר, גם את שורת האזהרה הבאה: אשה קשישה באה בימים, גרה שלא באשמתה בצפון-מרכז תל אביב, ללא חניה ובאזור בעל בעיות חניה חמורות! ראו הוזהרתם!
נראה מי יתקרב אליי עכשיו! ■
בצילום למעלה: הפסל חניה לטווח ארוך מאת ארמאן - יציקה של 65 מכוניות בבטון, גובה 19.5 מ' בפארק הפסלים לה-מונסל, צרפת. למותר לציין, שכל השתלשלות העניינים הלא מחמיאה בעליל, חייבה קנייתם של מכנסיים קצרים, שלוש שמלות, שני זוגות כפכפי אצבע, נעלי ספורט חדשות בצבעי זרחן, משקפי שחייה, תיק, טבעת ועגילים (בתמונה) והלבנת שיניים.
|
