הכתובה תמיד עוררה בי את חוש הטעם....

כל פרק, כל פסיק, כל אות עוררה בי את החך ומשם את הקיבה.

הייתי בטוח שאני רעב אבל הייתי צמא...אז שתיתי....

שתיתי את עצמי לדעת ..

כבר כמה ירחים טובים שלא לגמתי כלום...

הסתגרתי בתוך כלוב השגרה נחנק מעצמי ונגעל מהסביבה...

הקאתי את הכל...

רגע יצירתי אחד שנדלק וכבה וכלום משום מה....

נסגרתי...כן כן ..

נסגרתי כבר מזמן ואני לא מצליח להיפתח

סתום כמו וירוס ודולף כמרזב בשולי מוסררה.

כמו בכל חמישי ממתין לכיבוי האורות הפרטי ומזדחל החוצה כנחש בסהרה. מזדחל,משוטט,מחפש וממציא...

אבל הכלום עוטף אותי, ריקנות הנפש וואקום מוחי.

אז חזרתי לכור מחצבתי רק לרגע...הצצה קטנה אחת...ונפגעתי.

היא כאן מאירה בי כאלף ניאונים את אבחת נשמתי.

מאירה וזורחת , דולקת בתוכי ולא יודעת.

היא לא יודעת כי נפשי הומה ,

היא חושבת שזו תגובה רגילה במרחב הנפשע...

לך תסביר ליצירת אמנות כי היא יצירת אמנות והמתבונן מתבונן בשקיקה ,

גומע ממנה עוד אותו עוד מילה.

גומע...

כי היום יום חמישי , ושניה לפני שאזדחל החוצה ממחילות ביתי

ושנייה לפני שאלגום את נפשי עד אובדן כל חוש אפשרי.

שניה לפני שהרוח האלמותית של הסקפה 16 המיושן  בחביות שרי ספרדיות  תכה בי ותיקח אותי אליה עד הבוקר.

שניה לפני זה תאותת בי המחשבה ...

עלמתי שם.. ואני אליה משתוקק