יש ספר נהדר של אסימוב שנקרא האלים עצמם אני חושב שאהבתי אתה ספר במיוחד בגלל החייזרים בספרי מד"ב תמיד נופלים לקלישאה האנושית, החייזרים בסוף הם בני אדם ירוקים עם מחושים אבל עדיין התבנית לא נשברת. אסימוב, הוא מצליח בצורה מוזרה לשנות את המצב, לא עוד זוג אנשים אלא שלישיה ולא סתם שלישיה, רציונל, רגשנית והורה המתאחדים להם יחדיו ליישות אחת. ואני עדיין תקוע כאילו ברצון לזוג אבל זוג זה לא בדיוק זה כי הרגשנית רוצה זוג ממש, מה שמזכיר לי שאולי אני אחר אז מה כן זה לא החופש שמאיים עלי, זה לא הצורך לא לדעת מה יהיה מחר או החוסר יכולת לתכנן שום דבר. זה צורך להרגיש בטוח ואהוב. זה לשמוע אותה צוחקת כשהיא שומעת את הקול שלי זה הצורך לקבל נשיקה לא כי חייבת כי סתם בא לה זה צורך אחת לכמה זמן לשמוע, התגעגעתי ובעיקר לדעת שהיא הולכת אבל תחזור. ולדעת שאני יכול לומר את מה שמרגיש מבלי לפחד שהיא תתרסק מזה. אגו, אגו הוא משחק אכזרי הוא משאיר אותך מדממ לפעמים פעם חשבתי שאם יש משהו שאסור לי, זה לשחק כמו גיימס דין את משחק הצ'יקן כי האגו שלי מספיק דפוק בכדי לקפוץ מהצוק ולהרגיש צודק. אז אני בקושי ישן ולפעמים אני כלכך רוצה להודיע, אני בא לישון כי באמת אני רוצה לישון ויודע, שזה יגמר בזיון או אונס כי יש נשים שנכנסות לך לתוך המחשבות ומתגלגלות שם אז השאלה האם רציונל ורגשנית ימצאו הורה האם זה יכול להתאחד האם זה יחריב את העולם ביקום האחר האם אגו יכול למלא הכל. ולמה כשאני שומע אותה צוחקת, זה עושה לי נעים בלב |