הבלוג של mikelda
עוסק בענייני חינוך, יזמות, שיפור מצב החינוך, הצעות חדשות. מה צריך לעשות ועדיין לא נעשה בתחום החינוך. רפורמות בחינוך לא מצליחות אצלנו לכן צריך להתמקד בשינויים קטנים ושיטתיים.
פוסטים פופולאריים
-
אי שוויון בחינוך בישראל
4/10/09 | 10580 צפיות
-
בשם האב
24/10/07 | 3013 צפיות
-
מה עשו הפוליטיקאים בשנת 2007
30/12/07 | 3558 צפיות
-
דמוקרטיה ימנית ודמוקרטיה שמאלנית
25/11/09 | 3798 צפיות
-
המסע לפולין | בעד או נגד
25/6/09 | 14009 צפיות
-
עצוב, עצוב מאוד
10/11/07 | 1316 צפיות
פוסטים אחרונים
- ספטמבר 2013 | התקפה או לא על סוריה 31/8/13
- ספר חדש | 93 כלים לאושר 20/3/13
- האם גם נפתלי בנט הוא נפתליהו ? 19/1/13
- למה לא לשמוח בשמחתם, שמחת הפלסתינים ? 1/12/12
- המבצע בעזה כהזדמנות 20/11/12
- הם יורים אנחנו שובתים וכך חוזר חלילה 11/11/12
ADHD, פשוט לדעת, כדי להתחבר
זה לא עוד פוסט, אספתי וריכזתי חומר על בעיה מאוד מוכרת ומאוד מדוברת המטרידה רבים. הפוסט הזה נכתב בעקבות התייחסות חוזרת בתגובות שקיבלתי. נראה לי שבגלל חשיבות הנושא, ראוי להעלות את הנושא לידיעת הציבור. פוסט זה מוקדש לכל מי שנמצא בסביבה וקשור לנושא. הפרעה בקשב – Deficit and Hyperactivity Disorder Attention (ADHD) מוגדרת ב , DSM-IV כהפרעה הכוללת שני תחומים: ליקוי בקשב והתנהגות. אימפולסיבית והיפראקטיבית, כאשר התסמינים השונים מקובצים סביב שני תחומים אלו. זוהי הפרעה בתחום השליטה העצמית המורכבת מבעיות בטווח הקשב, השליטה בדחפים ורמת הפעילות. מה מאפיין ADHD? תיאור ההפרעה: הפרעה בריכוז ובקשב/היפראקטיביות הינה הפרעה נפוצה בילדים שמתמידה לעיתים לגלל ההתבגרות ולגיל המבוגר. ההפרעה נובעת מקושי בוויסות קשב ומיקוד ריכוז. להפרעה רקע גנטי ברור ומרכיבים ביולוגים. ההפרעה מלווה לעתים בהפרעות נוספות כגון הפרעות במצב הרוח, הפרעות חרדה, הפרעות התנהגות ולקויות למידה. בעיות ההתנהגות של הילד ההיפראקטיבי- משמעת- ילד זה גם רגיש מאד. מכיוון שהוא שם לב לכל הגירויים, הרי שגם גירויים שילדים אחרים לא ירגישו בהם, כמו רעש, או נגיעה לא בכוונה של ילד אחר, יגרמו לו סבל, או לפחות אי נוחות. בגלל אי הנוחות הזו הוא מגיב, והתגובה הזו עם הזמן הופכת ליותר ויותר תוקפנית. ילד כזה לא פעם יוצר מעגל קסמים, שבו מכיוון שהוא מגיב, וכועס, ונלחם, הוא הופך בהדרגה לילד הכעסן של הכיתה, הילד שנהנים להתגרות בו ולעצבן אותו. בשלב הזה אלה כבר לא גירויים של "לא בכוונה", אלא גירויים "בכוונה" והוא הופך לילד הקשה והמתקוטט של הכיתה. מבחינה חברתית לילד כזה יש לא פעם חברים רבים, אבל לא פעם הוא גם הופך בהדרגה לילד מבודד. הקושי בלימודים, רגישות היתר, הכעס והתסכול המצטברים, הופכים אותו יותר ויותר לילד דחוי, הילד שמוצא פתרון לקשייו בעזרת אלימות, הילד שאומר "אם אינני יכול להיות התלמיד הטוב של הכיתה, אהיה לפחות הילד החזק והמפחיד של הכיתה". הוא רוצה מעמד, ואם אין לו אפשרות "להרוויח" את המעמד של הילד הטוב והתלמיד הטוב, הוא ייקח את המעמד של הבריון או של הליצן. זה מצב שקל להיכנס אליו, אבל קשה לצאת ממנו, וזה גם גורם להידרדרות חברתית נמשכת. הילד בעל הפרעות הקשב והמורה- התמודדות עם הפרעות קשב יוצרת קשיים לילד, להורה ולמורה גם יחד. בשנים האחרונות התברר כי מורים רבים מתקשים להתמודד עם ילדים שלהם בעיות התנהגות בכלל ועם ילדים בעלי היפראקטיביות בפרט. התמודדות עם בעיות התנהגות הוצעה כסיבה ראשונה במעלה לשחיקת המורה ולהסתייגותו משילוב הילד החריג. ההתנהלות היומיומית בבית, ובבית הספר קשה ומכבידה עליהם ועל הסובבים אותם, ומלאה משברים. לכן, על מנת להביא את הילד לתפקוד תקין הוא זקוק להבניה, להנחיה, לפיקוח והשענות על הכישורים הניהוליים של הסובבים אותו. ילדים בעלי לקויות שונות הם ילדים בעלי צרכים מיוחדים. ילד עם ADHD הוא דוגמה לילד בעל צרכים מיוחדים. לילד כזה יש ליקוי בשליטה עצמית, בפונקציות הניהול ההכרחיות לתכנון, ארגון, וביצוע של התנהגויות אנושית מורכבת לאורך זמן. בילד עם ADHD החלק "הניהולי" במוח, זה שאמור לארגן ולרסן את ההתנהגות, אינו פועל כראוי. ילד כזה אינו סובל מהיעדר כישורים או ידע, ילד כזה צריך יותר סדר וארגון בדרכים שונות, מעניינות ומעוררות, צריך לכוון את הילד לעבר מטרות וסיפוקים מיידיים, צריך לספק תגמולים עם השגת המטרות או הקשבה לכללים. כדי לאפשר לילד עם ADHD השתלבות ופעילות בקבוצה יש להכיר את הצרכים המיוחדים שלו ולספק מספר דברים:עניין - ילדים אלו המגלים שלפניהם פעולה לא מעניינת יחפשו תחליפים מעוררים יותר. כדי לרכוש את תשומת ליבם יש צורך לארגן מטלות ומשובים חיוביים שיהפכו את הפעולה או את המטלה למשתלמת יותר. משוב – ילד כזה זקוק למשובים חיוביים לעיתים קרובות. המשוב התכוף מעודד את הילד להמשיך במשימה ולסיים אותה בהצלחה. לעיתים, במשימות ארוכות רצוי לפצל את המשימה לחלקים קטנים ולתגמל את הילד לאחר שסיים חלק מהמשימה. תמריץ לפני ענישה – ילד עם ADHD בניגוד לילד ללא ליקוי זה זקוק לתמריצים כדי לבצע פעולה בדרך "הנכונה".דרך הענישה אינה מתאימה לילד על ADHD מכיוון שהיא מובילה לעוינות, הסתגרות ואפילו לאלימות כתגובה חוזרת מצידו. יד כזה בדרך כלל חשוף לנזיפות ולכן התמריץ מעודד אותו לשנות את התנהגותו ולאמץ קודים שונים. משמעות הזמן – לילדים על ADHD אין תחושת זמן כמו לילדים רגילים, הם לא מגיבים לדרישות המתבססות על לוחות זמנים והכנה לעתיד, לכן יש צורך להמחיש להם את הזמן, למשל על ידי שעון הקובע את פרק הזמן הנדרש למשימה מסוימת כאשר היא קטנה וחלוקה של משימות ל"מנות קטנות" של זמן. מוטיבציה – ילדים אלו מתקשים לאסוף את המוטיבציה הפנימית הנדרשת כדי להשלים משימה. כדי להתגבר על קושי זה רצוי להמציא מקורות חיצוניים למוטיבציה, למשל פרסים או חיזוקים. צריך ליצור מצבים של win – win situation , להציע לילד דברים הגורמים לו להנאה עם סיום המשימה. פתרון בעיות – התגובה האימפולסיבית המאפיינת ילדים עם ADHD מונעת מהם לעצור, לבדוק ולחשוב על המצב כדי לשקול דרכים להתמודדות. לכן יש ללמד את הילד למצוא דרכים מעשיות להציג בעיות ופתרונות אפשריים. עקביות – ילד זה, במיוחד, זקוק לסדרים קבועים. לכן יש לתאם בין הורים, מורים והסביבה בה הילד פועל סדרים באופן עקבי. העקביות תבוא לידי ביטוי על פני הזמן, להמשיך בתוכניות ולא להתייאש, להגיב באופן דומה וקבוע גם כאשר הנסיבות שונות, לוודא שכולם הורים, מורים פועלים באותן שיטות. מעשים – הילד הזה אינו חסר אינטליגנציה או כישורים הוא מבין, לכן אין צורך לחזור ולומר דברים שוב ושוב ( לנדנד ). מעשים מועילים הרבה יותר, יש צורך לפעול מהר ולעיתים קרובות יותר ולהימנע מרפיטטיביות (חזרתיות ) המובילה לעוגמת נפש וכעסים של הילד ושל המבוגר. הכנה מראש לבעיות – הכרות עם התנהגות הילד במצבים שונים עשויה להתגלות כמועילה וחוסכת. על ההורים או המורים העובדים עם ילדים עם ADHD לצפות מראש ולהכין תוכניות פעולה להתנהגויות במצבים שונים של הילד. נוסף לכך, כדאי לשתף את הילד בתוכניות לפני כניסה למצב בעייתי, תזכורת לכללי התנהגות, תזכורת לפרסים על התנהגויות חיוביות, תזכורת לעונשים שיוטלו וביצוע התוכנית תוך כדי משובים מיידים וחיוביים. פרספקטיבה - לעיתים הורים או מורים נוטים לאבד את קנה המידה, כאשר ילד עם ADHD מאבד שליטה, ולהתמלא כעס ותסכול כשלא מצליחים לרסן את הילד. כדי להימנע ממצבים כאלו, שמובילים לאסקלצייה יש צורך לשמור עם קנה המידה, לראות את המציאות הכוללת באור אחר. דרך זו תאפשר התמודדות יותר הגיונית ושקולה, ולהזכיר לנו את המוגבלויות של הילד. שמירה על הערך העצמי – יש להימנע מלהעביר את הבעיות עם הילד לפסים אישיים, אין זה מצב של מנצחים ומנוצחים, ההתנהלות היא יומיומית ולכן רצוי לשמור על שלווה ככל האפשר, יש להשתמש בחוש הומור ולשמור על הכללים והתוכניות גם בשעת משבר. סליחה –לסלוח, כלל זה הוא חשוב ביותר כאשר עוסקים בילדים עם צרכים מיוחדים כמו ADHD . הסליחה מרגיעה אישית, בסוף יום כדאי לחשוב על הבעיות וההתנהלות, על הקשיים ועל הכעסים ולזכור, הילד לא תמיד יכול לשלוט במעשיו והוא זקוק לסליחה, אמנם הילד הוא אחראי למעשיו, אבל עלינו להשתחרר ממרירות וכעס. לסלוח, גם לאלו שטעו בהבנת התנהגות הילד, שפגעו או העליבו, הם אינם מכירים את הילד ויכול להיות שלא מכירים גם את דרכי החשיבה וההתנהגות של ילדים עם ADHD. בסופו של דבר לסלוח גם לעצמנו על השגיאות שלנו עם הילד. לימדו את ההתנהגויות והכשלים כדי להשתפר בעתיד. הורים מורים וטיפול: הדרכת הורים -לעזור להורים להבין את הילד ועם מה הוא מתמודד, ולשנות את דפוסי התנהגות של ההורה שמגבירים את קשייו של הילד. מתן טיפול תרופתי צריך שיתוף פעולה של ההורים, ההתמודדות בכיתה ובבית תכלול: * תובנה של הילד לקיומה של הלקות,* פיקוח על מנוחה, שינה ותזונה,* הבנייה ורוטיניזציה של סדר היום,* נוכחות הורית / או מבוגר משמעותי אחר,*סביבה לימודית בטוחה ואוהבת, *רוטיניזציה של מתן סיפוקים,* תוכניות חיזוקים, *שימוש ברפרטואר של הילד, *סיוע בהתארגנות, *סיוע בגיוס קשב ובחלוקת קשב, *הטרמה של חומר לימוד מורכב, * לימוד בסיטואציה של אחד לאחד, *תרגול ואסטרטגיות מפצות. לסיכום, האיבחון והטיפול בילדים עם ADHD היא משימה בה נוטלים חלק אנשי מקצוע מתחומים שונים: אנשי חינוך, פסיכולוגים, רופאים, מרפאים בעיסוק, עובדים סוציאליים ועוד. איבחון וטיפול מוקדמים עם שיתוף פעולה מצד הילד ומשפחתו יכולים להגדיל את סיכויי השיפור ואף ההחלמה ממצב זה.
מומלץ לקרוא: בארקלי( 2003), לשלוט ב ADHD, המדריך השלם והמוסמך להבנת הפרעות קשב וריכוז, הוצאת גלילה.
|
תגובות (14)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
זה באמת לא "עוד פוסט" (בלי לזלזל חלילה בפוסטים אחרים).
אני לקחתי מהפוסט הזה שני דברים שלא ידעתי על ADHD כאשר האחד הוא העניין הגנטי (?@#%) והשני הוא
עניין תחושת הזמן.
זה בהחלט יכול להסביר את בעובדה שהרבה פעמים "אין לנו סבלנות" לילדי ADHD בגלל שהם "חולמים".
אם מדברים על מערכת החינוך, אני חושב שריטלין היא תרופה זמינה מדי(ואני מצטער מראש אם לא כולם יסכימו איתי...)
לדעת כדי להתחבר, או כדי לדעת איך לעזור, נשמע הרבה יותר מתאים עכשיו.
זה אולי רק סמנטיקה, אבל בכל זאת...:)
שבוע טוב
רחלי,
שיניתי את הכותרת, מקווה שיותר מתאימה.
הכוונה שלי היא שעצם הידיעה מאפשרת להעניק לילד החריג גם זה עם ה adhd, וגם הילד המחונן את מה שהוא זקוק.
מיכאל
שמחה שהבהרנו את הדברים שההורים הם הגורם החשוב ביותר.
כמו שאמרת שמורים רבים לא יודעים מה זה ADHD כך גם הורים וילדים. לא תמיד זאת הסתרה, יתכן וההורה אינו יודע שיש בעיה. גם הוא היה כזה שהיה ילד.
קצת קשה להחזיק את המוט משני הצדדים, גם לצעוק על ההורים התל אביבים שמאבחנים יותר מידי את ילדיהם, וגם לצעוק שהורים לא רוצים לאבחן, ומסתירים בעיות.
ולסיכום אני מזמינה את החברים פה, לראות את הצד השני של השיחה הזו בבלוג שלי
http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=TheRosens
ענת
ענת,
נראה לי שלא הבהרתי את עצמי מספיק.
אני חושב שההורים הם הגורם החשוב ביותר, רק לאחר מכן, מגיעים המורים והסביבה.
שיתוף פעולה בין הורים, מורים וילדים זהו מתכון להצלחה. החוכמה לא נמצאת אצל גורם אחד. החוכמה נמצאת אצל כולם. התנשאות או מבט מלמעלה לא מובילים לשום מקום.
אני טוען שמורים רבים בכלל לא מודעים, ולא יודעים כיצד להתייחס לADHD כמו לקשיים אחרים.
במקרים רבים הילדים ההורים ואפילו גורמים בבית הספר מסתירים קשיים של ילדים גם מהמורים. מורים מגלים קשיים, לעיתים קרובות, רק אחרי אי הבנה שהם מעורבים בה, ורק אז נודע להם דבר הקושי.
נדמה לי, שילדים עם קושי צריכים יחס שונה בין שווים.
בנוגע לסליחה, אני חושב גם כהורים וגם כמורים ההתייחסות צריכה להיות נקודתית, אחרי האירוע לסלוח ולהמשיך הלאה. עם זאת גם הילד צריך להבין שזו אחריותו.
בלי התנשאות.
מיכאל
שלום אביטל
אני מסכימה לכל מילה בתשובתך
כל טוב
שולמית
סלחו לי שאיני בקיאה עדיין בצורת הכתיבה בבית הקפה הזה.
ההתנסחות שהיתה לכותב הטור: הורים מורים וטיפול: הדרכת הורים.
היכן ההקשבה, השמיעה, הם היו צריכים להיות בראשית הדברים. את מי אנחנו מדריכים? מעט הפעמים מדובר על הדרכת עמיתים, בדרך כלל יש מדריך ומודרך, ואין הם שווים. לדוגמא זמן הדיבור שיש לשניהם אינו שווה.
ומאחר מקראתי גם דברים אחרים שכתב, היחס להורים אינו משתנה. אני יודע מה טוב לילד שלכם, אני המורה. האם עלה על דעתך שאולי הורה שאינו מחובר בעינך לילד הוא הורה שאינו מסכים לדעתך?
כן, אני יודעת שיש אוכלוסיה רבה שנראה בעיננו שהילדים שלה לא מעינים אותה, אבל אולי יחס שונה, ולא יחס של התנשאות היה מגיב תוצאות טובות יותר.
ברור שעבודת צוות היא הדבר הטוב ביותר. השאלה אם צוות בית הספר גם יודע זאת. לצערי לא תמיד זיכיתי לכך מצוות בית הספר. ומאחר ואין מדובר רק בעניני, אלא גורמים נוספים מעורבים בכך, אינני יכולה להביא דוגמאות רבות. אתן דוגמא כללית אחת, בעקבות תחושה של הבת, שהמורה אינה מתיחסת אליה, ביקשה אם שיחה אתה ועם המורה הטיפולית.כשנודע לאם שגם אחראית צוות פרט והפסיכולוגית יהיו שם היא הגיעה עם האב.
השיחה התנהלה תרבותית על פי האם, אך הפתעתה הייתה רבה, שבסוף השיחה היא קיבלה מכתב עם סיכום והמלצות.
לשולמית, מדבריו של מיקלדה לא נראה שהוא יוצא מתוך אקסיומה זאת. ואת דברי הבאתי למעלה.
ולגבי הנושא של הקושי להתמודד עם לקותו של הילד, יתכן שיש הורים כאלו, הרי ההורים הם מיגוון שלם של אנשים כמו המורים, אבל לעתים הקושי נובע מהדרך בה נאמרים הדברים. ההורה אינו אמון על המילים המקצועיות שבה מדברים אנשי המקצוע, ולכן יתכן שלעיתים אינו מבין בשיחה הראשונה מה נאמר שם, ליושב ממול או מהצד זה יכול להיראות כהתכחשות למצב הילד.
לכולם וגם לavitaleshel
יש הורים שמתנגדים לחיסון הילד שלהם, האם יעלה על הדעת שכתוצאה מכך תעשה הכללה כפי שעשה מיקלדה על כלל ההורים?
רצוי שמיקלדה יפסיק לעשות הכללות שמהן נובע שהמורה הוא בעל הידע היכולת והרצון לעזור לילד, וההורה הוא המודרך.
שולמית, לגבי הסליחה אני חושבת שהשאלה איזו סליחה. בהחלט יש רבים שמשתמשים במילה זו בלי לתת לה חשיבות, הסליחה משמשת לעתים כמין מסך עשן שבעצם משמש לאי עשיה.
לעומת זאת אני מגדלת את בנותי להגיד טעות שלי. כלומר אדם צריך להודות שטעה, אין זו בושה לטעות ואין זו בושה להודות בטעות. רק אנשים לא שלמים, לא יודעים להודות בטעות.
ואם טועים, רצוי גם לבקש סליחה
ענת
נכון שההורה הוא הראשון שחושב על טובת הילד, אך פעמים רבות ההורה לא מודע באמת לכלים, ולא מודע באמת למה שעובר על הילד, הרי כל אחד מאיתנו מסוגל להבין את העולם דרך עייניו וחוויות העבר שלו. פעמים רבות ההורה לא רואה את כל התמונה, לא בגלל שהוא לא דואג לטובתו של הילד, בגלל שהוא רואה את העולם בתבנות שלו. ופעמים רבות מה שנראה לנו הכי נכון והכי טוב לאהובינו זה לא מה שבאמת הכי טוב ונכון להם. אין פה ספק על הכוונות, יש פה עניין של פתיחות על דרך ההתמודדות וצורת הקשב, לפעמים ההורה צריך ללמוד דרך חדשה ולהיות פתוח לה. מה עוד שמצבו של הילד מאוד תלוי בתגובת ההורה, ופעמים רבות הילד הוא מראה להורה, דרך עבודה של ההורה עם עצמו הוא יכול לשפר פלאים את מצבו של ילדו.
שלום ענת
אנו מניחים , כאקסיומה, שכל הורה רוצה את טובתו של הילד. לא תמיד זה המצב וגם כאשר ההורה, כפי שקורה על פי רב, רוצה את טובתו הוא מתקשה להתמודד עם לקותו של הילד.
בדבר זה נוכחתי , לא אחת , גם בקרב חברי, חלקם אנשים העוסקים גם במקצועות טיפוליים. לקח לי זמן להבין את הקושי הזה שגרם לא אחת לנזק ולהתחלה מאוחרת בטיפול שיעזור לילד לתפקד טוב יותר ( אין כוונתי לרטלין) . בנוסף, ישנם הורים המתנגדים לאבחן את הילד וכך קורה שהוא נגרר מכיתה לכיתה מבלי שיעמדו לרשותו עזרים והקלות.
דברי אלא לא שוללים את האפשרות שבית הספר והמורים טועים .נוכחתי בכך לא פעם. אכן, כל הורה חייב לראות קום כל את טובתו של הילד.
כל טוב
שולמית
שלום מיקלדה
אני זוכרת את עצמי, עומדת בחצר בית הספר היסודי ' בבית שמש רואה את הילדים האחרים ומחליטה להפוך לליצנית כדי להתקבל לחברתם. תמונה זו זכורה לי כמעמד מכונן בחיי ומתווה דרך . יסלחו לי אלה שינודו בראשם לכובד הראש שבו אני נוהגת בעצמי ובהחלטתי אך זיכרון זה מלווה אותי כמורה בכל שנות עבודתי.
תאורך מעשיר ומעניין ואחזור לקרוא בו אך אני מסתייגת מעניין הסליחה. לדעתי ריטואל ההפרעה ובקשת הסליחה
מזיק ולא תורם והוא בבחינת עוד מאותו הדבר אוו התרופה שהיא המחלה זה אפילו לא " האדולן" של המכור. הגעתי למסקנה זו כמקבלת הסליחה או יותר נכון ככתובעת סליחה וגם כמעניקה אותה בתפקידי כמורה.
עצם העמדה, הכוח להיות בעל המעמד לסלוח הופכת את ההתנהלות לבעייתית ולאישית. בין הנתין לבין בעל הסליחה. הטקס הזה הרסני בעיני וממשיך את שרשרת החחויות המחזקות את התנהגותו של המפריע.
אני נמנעת במוצהר להשתמש בביטויי סליחה אלא אם האירוע היה אישי וכוון נגדי ( גם זה קורה) .לדעתי ( מתוך ניסיון ולא מחקר) אני מעדיפה " לחזור לסדר היום" לאחר התנהלות הנוגדת את הכללים הנהוגים במסגרת המסוימת, לאחר שהעניין טופל בהתאם לנסיבות על פי שיקול דעתם של האנשים הנוגעים לדבר, כולל הילד, הוריו והאחראים על המשמעת והיעוץ, מבלי להיזדקק לטקס הסליחה ( של הממונים).
הסליחה היא מילה טעונה מדי וממורטת מרב שימוש.
לא ,תלמיד פוגע באחר או מפריע פוטר את המילה "סליחה" בתגובה להתיחסותי להתרחשות ומצפה שבזה ייתם העניין. אני לא משתפת פעולה עמו ועוסקת במעשה עצמו ובהשלחותיו.
בעיקר בולטת תרבות הסליחה בהתנהגותם של תלמידים מכים או מתעללים. רבים מהם פולטים סליחה כשהם נתפסים. הם מבקשים סליחה מן המורה ולא מן הקורבן ולאחר מכן חוזרים לפגוע.
טוב, נסחפתי.
כל טוב
שולמית
אני נתקל בשני סוגים עיקריים של הורים.
הראשונים מודעים, איכפתיים ועושים כל מה שצריך לטובת הילד, והשניים אינם מחובריםבכלל לילד.
לצערי, אני נתקל יותר בסוג השני.
ההורים, הילדים והמורים הם בכלל קשורים אחד לשני בקשר גורדי. אני חושב שאם הם לא יעבדו ביחד שום דבר טוב לא יצא מזה.
לכל אחד יש חולשות משלו, שצריך לחזק, אין פה עניין לאלים.
זו נקודת המבט שלי.
מאיפה ההתנסות הזו: הדרכת הורים -לעזור להורים להבין את הילד ועם מה הוא מתמודד, ולשנות את דפוסי התנהגות של ההורה שמגבירים את קשייו של הילד.
ואולי הקשבה להורים שמכירים את הילד טוב מאוד? ואולי תכנון משותף עם ההורים לדרכי עבודה?
אתה מזכיר לי את מה שאמרו בזמנו על רופאים, הם מתנהגים לחולים כמו אלים, רק צריך לשמוע מה הם אומרים ולעשות.
אינני יודעת באיזו אוכלוסיה אתה נתקל בעבודתך כמורה, אולי לה ההתיחסות הזו מתאימה.
אבל לדעתי יעזור לך לזכור, שכאשר מדובר על טובת הילד, ההורה הוא הוא הראשון שחושב על כך.
וואו איזה פוסט מושקע
קראתי בעניין רב
מודה לך מקרב לב