גידולו המבורך של הציבור החרדי, יחד עם הנהירה ליהדות מכל שכבות הציבור, מעוררים חששות כבדים בקרב אוכלוסייה לא מבוטלת במדינת ישראל. לא רק שונאי הדת "המסורתיים" חוששים מפני העתיד "הפונדמנטליסטי" של המדינה, אלא אפילו גורמים שאינם אנטי-דתיים מובהקים, חוששים כי המהפכה הדתית, תשנה את אופייה הליברלי והדמוקרטי של מדינת ישראל.

קשה אולי לראות ולבחון את מהותה והיקפה של אותה מהפכה, לנוכח הרעש התקשורתי שמקים מיעוט חילוני מתלהם. בוודאי מי שגר סמוך לריכוזי האוכלוסייה הגדולים, ורואה את הציבור הרחוק מתורה ומצוות בהידרדרותו, מתקשה לעכל את קיומו של המהפך. כי אכן המהפך אינו מתחיל מהמרכז, אלא מהפריפריות. מערי השדה. מהיישובים הקטנים. הצימאון והכמיהה לשמיעת דבר ד´, לנוכח הריקנות והשיממון הרוחני, מממש את דברי הנביא על הימים שיבואו, בהם לא יהיה רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דבר ד´.

רק הסקרים המתפרסמים פעם אחר פעם, יחד עם הנתונים המקיפים על מערכת החינוך הדתית, מצביעים על התעוררות רוחנית בקנה מידה ארצי. לא הכל תואם את רוח היהדות השורשית. יש הרבה מיסטיקה עם אמונות חסרות בסיס. יש תופעות שוליות של קבוצות תימהוניות ומוזרות המושכות אליהן מחפשי דרך. יש הרבה בורות וחוסר ידע אלמנטרי בהבנתה של היהדות האמיתית. אבל עובדה היא שיש משיכה אל המקורות, גם אם לעיתים לא אל אלו הצועדים בדרך הסלולה. החלל שבלב היהודי מחפש להתמלא, והנשמה היהודית יודעת כי תוכל לקבל את סיפוקה רק אם תשוב אל שורשיה.

אין פלא כי אותן מפלגות ואישים שאמונה מכל סוג שהוא היא לדידם מלה "מגונה" רח"ל, מנהלים מלחמת חורמה להגביר את השפעתם של הרפורמים והקונסרביטיבים, שחלקם לפחות מכריזים על עצמם כי — לפי דעתם הכוזבת — הם אנשים מאמינים. היו בעבר עיתונאים חילוניים שתהו בגלוי, מה לאותם אישים נעדרי האמונה, ולאותן כתות מיובאות שלפי סכלותן ורמאותן, הן בנויות על סוג מסויים של אמונה. מדוע הם מבקשים לחזק את כוחם של אותם ליצנים, אשר על פי שיטתם-שטותם, הם מייצגים סוג מסויים של אמונה.

התשובה היא פשוטה. הגורמים האנטי יהודיים, מחפשים כלים להתמודד עם תופעת הנהירה אל היהדות. הם הגיעו למסקנה, עגומה מבחינתם, כי בערכי ההומניזם המזוייף, חופש ההפקרות וזכויות הפרט, לא יצליחו למלא בתוכן את לבם הנבוב והריק של אוכלוסיית מחפשי הדרך. אין להם מה להציע מלבד ריקנות נוספת. הכתות המיובאות מהחוץ, ההופכות את היהדות לאיזו דת טכסית-פולחנית, שאינה מחייבת יותר מדי, יכולות להיות תשובה מסויימת לחלק מהאוכלוסייה לפחות. מי שיחפש יהדות לא ייאלץ לחפש אותה בבתי הכנסת ובתי המדרש, אלא יוכל לקבל מרשם של יהדות אינסטנט באיזה טמפל רפורמי מפואר. כך הוא לא "יאבד" למחנה החילוני הנאור. האינטרס המשותף של חבורת הליצנים הרפורמים ותומכיהם האנטי יהודיים, הוא לבלום את גלי השיבה למקורות, באמצעות הצעת תחליפים מזוייפים, עטופים באריזה מתקתקה, תחת השם הבדוי והמתעתע — "יהדות".

מי שמאמין כי עוצמתו של המאבק תלויה בשלטון זה או אחר, או בכמות הנציגים שומרי המצוות בכנסת וכדומה, אינו מכיר את מהותו של המאבק. לדידם של צאצאי ה"ערב-רב" זו מלחמה "לחיים או למוות". הם שהיו בטוחים עד לפני שנים לא רבות, כי חיסולה, חלילה, של היהדות השורשית, הנאמנה, או לכל הפחות סגירתה בגטאות מוגדרים, הוא שאלה של זמן, מתבוננים בבעתה בתהליכים הבלתי נשלטים, העומדים לשנות את המפה החברתית במדינת ישראל. מי שסבור כי הם ירימו ידיים, אינו מכיר את הכוחות הפועלים. מאבקי העבר עלולים להתגמד לנוכח המאבקים הצפויים לנו בעתיד, ככל שיגבר חששם של פורקי עול אלו, מפני הגידול הדתי. כבר היום מתנהל מאבק על כל מאחז. על כל עמדה. במלחמה כמו במלחמה. לא מוותרים אפילו על מקום נידח. אם החרדים רוצים להתיישב בחריש, אזור צפוני דליל ביהודים, נגייס את ערביי אום-אל-פאחם כדי להילחם נגדם. אם הם רוצים להתרחב מעט לשכונה ירושלמית מרוחקת, ´נייבש אותם´. לא ניתן להם מוסדות חינוך, אפילו אלו המגיעים להם על פי חוק.

היו בעבר מי שסברו לתומם כי הדמוקרטיה הישראלית תגן על שומרי המצוות מפני אלו שיבקשו לפגוע במעמדם באמצעים אנטי-דמוקרטיים. אבל טעות מרה בידם. כבר היום רואים אנו ניסיונות בלתי פוסקים — ולאו דווקא מהאגף השמאלני של המפה — לחדור את תוככי בתי החינוך של היהדות הנאמנה, ולהכתיב לפחות חלק מתכני הלימוד. האיומים על הפסקת תקציבים למי שלא ירקוד לצלילי החליל החולני, אינם אלא דיקטטורה במירעה, הזוכה לגיבויו של הבג"ץ — זה שאמור היה לדעת חסידיו השוטים, להגן דווקא על המיעוט.

מרן ה"חפץ חיים", מוצא בפרשתינו רמז, לדרכי המאבק מול המאיימים על שומרי התורה והמצוות. אין במאבק זה כל חדש. הוא קיים בכל דור ודור, מאז מתן תורה בהר סיני, ממנו ירדה שנאה לעם מקבלי התורה. השיטות, התכסיסים, הטקטיקות, התחבולות, השתנו לפי נסיבות הזמנים, אבל המטרה נותרה אחת — פגיעה בלומדי התורה, בשומריה ונוטריה, ורמיסתם תחת מגפיהם הדורסניות של עוכרי היהדות לצורותיהם השונות.

ערב צאתם של ישראל למלחמה, נושא הכהן משוח המלחמה, דברי חיזוק והתעוררות לפני העם, ובין השאר הוא אומר להם: "אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם". דורשים רבותינו במסכת סוטה: "אל ירך לבבכם" — מפני צהלות סוסים וצחצוח חרבות; ´לא תיראו´ — מפני הגפת תריסין ושפעת הקלגסין; ´ואל תחפזו´ — מקול הקרנות; ´ואל תערצו´ — מפני קול הצווחות. ´כי ד´ אלקיכם ההולך עמכם´, הם באים בניצחונו של בשר ודם ואתם באים בניצחונו של מקום".

אומר מרן "החפץ חיים" : דמיון רב יש בין תחבולות היצר הרע במלחמתו עם האדם, לבין טכסיסי המלחמה של אומות העולם. כשם שהם משמיעים קול שעטת סוסים וצחצוח חרבות, ומשמיעים קול בתריסיהם ובתקיעת הקרנות להביא מורך בלב השונאים כדי להכניעם, כך עושה גם היצר הרע. על ידי שלוחיו הרבים הוא מפרסם דעות בכתב ובעל פה, ויוצר בכך רושם שרבים הם ההולכים בשיטתו. כל זה כדי לאיים על שומרי התורה והמצוות ולהכניעם. שלוחים אלה של היצר, אינם בוחלים בשום שיטה ודרך כדי להשיג את מטרתם — הפלת אימה ופחד על החרדים לדבר ד´ כדי לייאש אותם מלעמוד כנגדם.

עלינו לדעת כי כל ההמון הזה אינו אלא שליח של היצר. לעומת זאת, אנו שלוחים של מלך מלכי המלכים הקב"ה במעשינו ובהנהגתנו. כדי להינצל מן היצר הרע עלינו ללכת בעקבות עצות התורה בעניין המלחמה עמו. אי לכך חובה עלינו לראות שלא ירך לבבנו ושלא נירא, לא נחפוז ולא נערוץ מקול ההמון הקמים עלינו, כי ד´ הולך עמנו בכל דור ודור להושיענו. העיקר הוא שלא להתרפות, הואיל ותחילת נפילה — ניסה. וכן נאמר: "אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח, כי מרפא יניח חטאים גדולים" (קהלת י´). ביאור הדברים: על ידי שהאדם מרפה את עצמו, הוא נכנע ליצר הרע ולשלוחיו, ועל ידי זה יבוא בוודאי לידי חטאים גדולים.

ב"מעשי למלך" (שם) מוסיף על דברי מרן ה"חפץ חיים" ואומר שגם בספר מלכים ב´ (פרק ו´) מצאנו שכאשר באו רבים מגדודי ארם על אלישע הנביא, פחד נערו מאד. אמר לו אז הנביא שלא יירא "כי רבים אשר אתנו מאשר אותם". וכדי לאמת את דבריו התפלל לד´ שיפקח את עיני הנער, "וירא והנה ההר מלא סוסים ורכב אש סביבות אלישע". ופשר הדברים, שהראה לו שהמרכבות שלו הן של אש לעומת המרכבות של גדודי ארם שהם כאין כנגדם, ולפיכך אין לו לירא מהם.

אף אנו נאמר בענייננו: רבים אשר אתנו מאשר אותם, כי אנו מתנהגים על פי התורה, היא הדרך הכבושה והבטוחה אשר הלכו בה אלפי תנאים ואמוראים ומאות נביאים לפניהם, ובראשם הדור הראשון שהיו בו יותר משש מאות ריבוא, שהפחותה שבנשותיהם היתה גדולה מיחזקאל הנביא, כמו שאמרו חז"ל: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל ושאר נביאים" (מכילתא), וראו אז כולם עין בעין את התגלות כבוד ד´ בהר סיני, ודיבר עמהם פנים בפנים. מה שאין כן אלו המהרסים אין שום יסוד לדבריהם, בודים הם דברים מלבם כדי לפרוק עול תורה מעליהם וכדי למלא תאוותם. ועל כן חייבים אנו לחזק דת קדשנו בכל מה שנוכל, ואל לנו לחוש ללעגם ולליצנותם כלל וכלל. (על פי "ילקוט לקח טוב").

ניצחונם של שומרי התורה מובטח. תבוסתם של רודפיהם, ידועה מראש, אבל המאבק יהיה קשה. הניסיונות כבדים. דרכי המלחמה, בלתי ידועות. האויבים, לא תמיד מוכרים וידועים. לעיתים מבחוץ ולעיתים אף מבית. יש בתוך המחנה ´גיס חמישי´, המנסה לערער את האמונה בצדקת הדרך. לשכנע כי לא ניתן להסתגר ולהיבדל, ויש להתערות בתוככי מחנה רודפי נפש היהדות הנאמנה. הוא עושה זאת באמצעים צבעוניים, מושכי עיניים, עם קישוט של בעלי חזות חרדית, שאינם רואים את הסכנה. אינם שומעים את קולם הזועק של גדולי התורה, הקוראים להתרחק מהם ומהמונם. ההיסטוריה היהודית מלאה במשת"פים מעין אלו, מחליפי צורה ופנים, אך גם סופם ידוע. רק מי שיאזין לדברי הנצח של התורה הקדושה, ויישם אותם לפרטיהם, יזכה בסייעתא דשמיא, ליום הניצחון הגדול, בו "יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך... ויקבלו כולם את עול מלכותך".