"עלייה לצורך עלייה" מ. שוטלנד

הבה נקדיש כמה מילים למי שעומד בימים אלו מאחורי כל ה"יש" הרוחש ברחובותינו עם פתיחת הזמן ושנה"ל החדשה

ממש כשם שזמן "אלול" מתאפיין במתח נמרץ לקראת ימים נוראים הבעל"ט בימים הקצרים שלפניהם, בשונה משאר הזמנים הארוכים והמונוטוניים יותר — כך בין הזמנים הקיצי, אינו דומה לחבריו, שהמועדים הממלאים אותם בתוכן. הניגודיות אפוא חריפה מאוד. ישר מיומי דפגרא המיועדים נטו למנוחה והחלפת כוח, אנו נוחתים לאלול על כל המשמעויות הקשורות בו. מרן הגר"ח שמואלביץ זצוק"ל, מתייחס ב"שיחות מוסר" למעלה חשובה של ירידה לצורך עליה, שיש בניגודיות שבין ימי בין הזמנים לזמני הלימוד, בבחינת, "אלולא נפלתי לא קמתי". הביטוי המוחשי ביותר לדברים אלו, משתקף במיוחד במעבר בין חודש אב לאלול.

לחריפות המיוחדת הקיימת בניגוד זה, מתלווית עוד נקודה יוצאת דופן במהותה, שכן באלול, אין המדובר רק בחזרה ללימודים, אלא בכך, שתדיר אנו פותחים בהתחלה חדשה ובעליית מדרגא נוספת אצל כל אחד לפי עניינו. הילד הקט נכנס לחיידר והילדה למוסד לימודים חדש. הנער המתבגר עובר לישיבה קטנה והבוגר, לישיבה גדולה. גם בתוך המסגרות הללו, כל שנה של התקדמות משנה את אופי הדברים כידוע לכל. כל הפרטים המפורסמים הללו, נושאים בקרבם משמעויות בעלות השפעה, הניכרת בכל אורחות חיינו. מעמד חדש; הזדמנויות חדשות ולעיתים אף משברים, שבסופם, כך אנו מתפללים, נצא מחוזקים — כולם כאחד מתווספים לזעזוע הרגיל, שבנחיתה מהמנוחה לעיצומו של הזמן הכי אינטנסיבי וטעון.

כל הדברים הללו, שמטבע הדברים לחווה אותם בעצמו, משמשים כמאורעות יוצאי דופן (בלשון חיצונית אטרקציות), מקבלים את היחס המתאים להם בתור שכאלה, מאת ראשי הישיבות, המשגיחים והמחנכים שבכל מקום. לעומת זאת, עניינם של הבוגרים המלווים אותם, נשכח במידת מה. לכאורה, לרוב המדובר בכאלה, שתודה להי"ת זו לא הפעם הראשונה שהם חווים את ההתחלות הללו וגם אם לעצמם הם פותחים בשלב חדש בכולל או משרה כלשהי, יש להם כבר את הניסיון והוותק אותו צברו בחייהם. אצלם, זה כבר לא חדש להתחיל דברים חדשים.

אולם אליבא דאמת, קשה להתעלם מעצמת הרגשות המקוננות בקרב השכבה הבוגרת המלווה את בניה הצעירים בכל אשר יפנו, ובמיוחד בצומת הפניות הכביר של תחילת שנה חדשה. הבה אם כן, נקדיש כמה מילים למי שעומד בימים אלו מאחורי כל ה"יש" הרוחש ברחובותינו. וגם אם קשה להקיף את כל אופני ההתחדשות המצויים בה, נעמוד במילים קצרות על כמה מהן:

כמה מאמץ תפילה ותקווה, מונחים על גבם של ההורים המובילים את ילדם עטוף בטלית ליומו הראשון בת"ת!?!; מה עברו אותם שעקבו אחר בניהם בשנותיהם בתלמודי התורה, שלב אחרי שלב, עד שראו אותם השבוע צועדים לישיבה קטנה!?! איך ניתן למדוד את החששות והציפיות העוברות בראשם של מי, שמביט אחרי בנו הבוגר, בדרכו לעולם העצמאי ותדיר גם מרוחק, בישיבה הגדולה?!?.

והאמהות שלנו, אוי האמהות!: מה עובר בראשן, בשעה שהן אורזות את המזוודה למי שהיה אך אתמול בגדר ילד קט, ועתה נפרד מהן לחיים מחוץ לבית, שבפעם הבא שישובו אליו, כבר בודאי לא יהיו אותו דבר?!? ומה על הדאגות הקטנות: האם יהיה לו נוח שם? לא שכחנו כלום? איך הוא יסתדר?

ולסיכום: היש דבר יותר יקר לנו, מאותה דמעה המנצנצת אצל ההורים, כאשר הם מביטים בדמותו של הנער המתרחקת לאיטה בכיוון ההסעה לבית ד´?!?

כאמור, בזמנים אלו של התחדשות, ישנם די והותר דברים, שיש בהם כדי להעסיק את כל מי שמשתתף בהם. עם זאת, אסור לנו להניח לרגעים אלו של התרוממות הרוח שכל כולם בשביל ולמען עבודת ד´, לעבור עלינו ללא מחשבה והקדשת תשומת לב, הראויים להם. וכמו שידוע בשם מרן המשגיח רבי ירוחם זצוק"ל: יש רק דבר אחד הגרוע מזה שאדם אינו יודע את חסרונותיו והוא, שאינו מכיר במעלותיו... דומה שלקראת ימי הדין הבעל"ט, מותר לנו להרהר גם במעלות האלו, שמעבר לסיפוק בו יש לראותן, הן גם מחייבות. אם אכן כן, המדובר הוא בעלייה לצורך עלייה.

"עיקר וטפל" י. ויין

מה היא "הצלת חיים פעוטה", לעומת רווח של 19 דולרים לשעה

שיכול פלורס להרוויח

קרלוס פלורס בן 36 הוא זבן בחנות מכולת הממוקמת אי שם ברחוב צדדי בניו יורק. באחד הימים המתין פלורס לרכבת מספר 6 בתחנה שברחוב 103 בעירו. לפתע נשמעה צווחה חדה, מישהו הצביע על אדם המוטל ללא תנועה על פסי הרכבת. השלט המוצב על הרציף הצביע על כך שהרכבת הבאה תיכנס לתחנה בעוד שלוש דקות. "טוב מאד", חשב פלורס לעצמו, "שלוש דקות מספיקות כדי לקפוץ על הפסים, ולגרור את האיש משם". החליט וקפץ. אולם המתעלף היה אדם גדול מימדים והמשימה הייתה כבדה על פלורס. "ניסיתי בכל הכוח להרים אותו על הרגליים", סיפר פלורס מאוחר יותר, "ואז, כשכבר הבחנתי באורות הרכבת המתקרבת, הצלחתי להעביר אותו לאנשים שעמדו על הרציף".

מאות האנשים שהיו בתחנה הריעו בהתרגשות לפלורס האמיץ, אולם הוא הצטנע, ומאוחר יותר התברר שבצדק רב. "חשבתי לעצמי", סיפר פלורס בנימוק "משכנע" ביותר, "שאם הוא ייפגע, יהיה עיכוב עצום בלוח הזמנים של הרכבות ואני אאחר לעבודה. זה היה ביום ראשון, אז אני מקבל 150 אחוזים יותר במשכורת, ולא יכולתי להרשות לעצמי לפספס את המשמרת".

בקיצור, 19 דולרים לשעה, אותם היה אמור פלורס לקבל עבור משמרת סוף השבוע בחנות המכולת, גרמו לו לקפוץ לפסים ולהסתכן פעמיים. לא רק בדריסה על ידי הרכבת, אלא גם בהתחשמלות. דוברת רשות התחבורה המקומית, ציינה שאחד הפסים של המסילה מעביר זרם חשמלי של 600 וואלט.

פלורס אפילו לא המתין לראות את סיומה המוצלח של מבצע ההצלה שלו, הוא גם לא היה מעוניין לפגוש את האדם המאושר שקיבל ממנו את חייו במתנה. הוא פשוט זינק לרכבת מספר 6 שנכנסה לתחנה, ונסע עימה לעבודה. אחרי ככלות הכל, מה היא "הצלת חיים פעוטה", לעומת רווח עצום של 19 דולרים לשעה שיכול פלורס להרוויח.

אין כל ספק כי כל אדם שישמע את סיפור "ההצלה ומסירות הנפש" של פלורס, מבלי שיאזין להסבריו המשכנעים ולנימוקים שעמדו מאחורי אותה קפיצה ללוע פסי הרכבת, יתמלא הערכה לאיש ולפועלו. אולם כשישמע את המניעים שעמדו מאחורי אותם שיקולים יתבונן על פלורס כאיש קטן ועלוב נפש, העסוק בחישובים קטנוניים, שונים ומשונים. המניע ההזוי שגרם לו לסכן את חייו לא יתפרש כאהבת הזולת, אלא כאהבת עצמו וממונו.

סיפור זה התפרסם בעיתוננו לפני למעלה מחצי שנה כסיפור פיקנטי ומשעשע, ומובן מאליו שגרר אחריו פרצי צחוק רמים, על כסילותו של האיש וסדרי עדיפויותיו, אולם יש בו כדי להעביר ולחדד מסר עצום.

מסופר כי מרן בעל הח"ח זיע"א נכנס פעם לבית מרקחת בעיירתו ושיבח מאד את זכויותיו הרבות של הרוקח העוסק בהצלת חיים. אך הרוקח הצטנע ואמר למרן זצוק"ל: הרי הרב יודע שאינני עושה זאת לשם הצלת חיים, אלא זוהי פרנסתי וממנה מאכיל אני את בני ביתי, מדוע אם כן משבח אותי הרב על עבודתי? השיב לו הס"ק: אדרבה, היא הנותנת. אם תחשוב כל העת כי מכין הינך תרופות עבור חולי עם ישראל, מגיש אותן באדיבות לאלו הנזקקים להן ובכך יבוא המזור למחלתם, אזי שכרך רב ועצום. ומה לי בכך שאתה גם מתפרנס ממכירת התרופות.

והדברים נכונים ותקפים לכל אורך חיינו. פעמים רבות עושים בני אדם פעולות גדולות ונשגבות שיש בהן אף כדי להציל חיים ממש. מקצתם מוכנים להרחיק נדוד אל מעבר לים, אחרים יוותרו על מנעמים הכרחיים כדי לסייע ולעזור ליהודים הנזקקים לכך, אך כוונותיהם האמיתיות של אלו, הן לשם פרסום, כבוד ותהילה.

לו רק יאמצו את דבריו של מרן בעל הח"ח לאותו רוקח ויכוונו גם לשם שמים בפעולותיהם הכבירות, אזי יוכלו בנקל לרכוש לעצמם זכויות, אושר ותהילה אמיתית. כזאת, שאיננה מוחלפת לעולם.

"נתניהו כמשל" ש. ליזרוביץ

ההסתערות התקשורתית על אשת ראה"מ, מלמדת על יכולת שכדאי להפנותה לטובה.

בעיר הגדולה ווילנא, היה, כך מספרים, משוגע חריף ופיקח מאד, זלמן שמו, שהיה רגיל כל שבת לאחר התפילה להתייצב בחצר בית הכנסת להרצות את רעיונותיו השגעונים בפני הקהל. הקהל, כמו כל קהל, הנהנה תמיד ממשוגע שכזה, הקשיב בהמוניו, כשצחוקם ממלא את חלל האויר.

פעם אחת, עבר אחד המגידים בדרכו לבית המדרש לדרוש. פנה אליו זלמן ואמר: ´רבי, ברכני´. אמר לו המגיד: ´יהי רצון שתהיה בריא כאחד האדם´. אמר לו זלמן המשוגע: ´ועכשיו אני מברך אותך יהי רצון שיהיה לך בעת דרשותיך קהל גדול בבית הכנסת לפחות כמו שיש לי כאן בחצר...´

מספרי ההלצה מצליחים לתאר, כיצד גם אותו משוגע הצליח לזהות ברוב כשרונו, את מה שמחפש אותו דרשן, ולהדגיש בפניו בברכה מכל הלב, שיזכה גם הוא וימלא בוראו את חפצו.

יכולת שכזו, של זיהוי הצרכים של האחר, ונקודות התורפה שלו, משמשת כדרך לרכישת תכונות מאד חיוביות, או לחילופין להשחתה נוראית.

כלי התקשורת הישראלים עסקו השבוע, ולא לראשונה באופיה של אשת רא"מ ישראל, איש שהשמאל מאד מאד אוהב לשנוא.

ומעשה שהיה כך היה: ויכוח עם מטפלת זרה שטיפלה ככל הנראה שלא כהוגן באביה הישיש של הגב´ נתניהו, הביא לבהלה של ההיא, בהלה שגרמה לה לפצוע את אצבעה.

עיטי הציד של התקשורת הישראלית, העוסקים דרך קבע בלימוד נקודות תורפה של קורבנות אומללים, זנקו על הסיפור כמוצאי שלל רב, עטו על הטרף, ובמהרה הם מלאו את כותרות החדשות בכל מדיה אפשרית, תוך רמזים לא מחמיאים לכיוון ראה"מ ורעיתו.

כתבים חמורי קול, ספרו כיצד ראה"מ דיבר באמצע ישיבה חשובה (!!!) עם רעיתו ועודכן במה שקרה!!! רופא המשפחה נקרא לראיונות, ותגובות זרמו מכל עבר. מיטב הפרשנים גויסו להתעללות הפומבית בגב´ נתניהו, כזו החוזרת על עצמה מפרק לפרק.

התקשורת שגילתה זה מכבר שנתניהו חזק ועמיד כנגד השמצותיהם הבלתי פוסקות, ניסו שוב לפגוע במה שהם קיוו כי הוא עקב אכילס שלו, במשפחתו, לבזות, להשפיל להשמיץ. ומי יודע אולי יצליחו להטיל גם מעט רפש על האיש שהם כה שונאים. תופעה שקרתה לא פעם בעבר גם בזמן כהונתו הראשונה של נתניהו כראש ממשלה. אז "זכו" גם ילדיו לסיקור הגון שכזה...

מדובר בתופעה שהכינוי מחליאה הוא מחמיא לה. יושבים אנשים רעים, ובמחי מקלדת שוחטים נשמות. בשם זכות הציבור לדעת, ובשם חופש העיתונות מרשים לעצמם הכותבים לעשות ככל העולה על רוחם.

יש כאן במדינה אנשים רבים ששמם הוכפש, חשדות הוטלו בהם, סיפורים נקשרו בשמם בכותרות מרוחות על פני עיתונים בפונטים מזעזעים, כשאיש לא טורח לפצותם או לבקש סליחה, כאשר מתברר שהכל עורבא פרח.

מעשיה עתיקה מספרת על אדם שלחץ על איש ציבור כי יאשר לו את בקשתו. "לא ולא" אמר האיש. "אם כך" איים המבקש, "אפרסם בכל העיר שבנך השתמד רח"ל". איש הציבור חייך והשיב כי אין לו כלל בנים. ואם כך האיום אינו תקף. "את זה תספר אתה אחר כך" השיב המאיים.... השמועה כבר עשתה את שלה.

העיתונאי המצוי, לומד מהר מאד לזהות את נקודות החולשה, התורפה של אנשי ציבור ושל קהלים. הפגיעה בהם היא לחם חוקו. גב´ נתניהו היא רק אחד מתוך רבים שסבלו מאותם מושחתי מידות.

ברוך ד´ שלא שם חלקינו כהם. ברם יש תועלת של ממש בתובנה הזו, שכן היא יכולה להוות כלי הפוך לגמרי. כזה שמיטיב עם בני אדם ומעלה חיוך על פניהם.

היכולת לזהות נקודות חולשה אצל אחרים. יכולה להיות כלי שימושי, לעבודת מידות נפלאה ולחסד יום יומי.

כל אדם זקוק למחמאה כזו או אחרת, כל אחד נהנה מחיזוקים וממילה טובה. ניתן בקלות לפתח את היכולת לזהות אצל כל אחד מהסביבה מה היא הנקודה ש"תעשה לו טוב". האחד זקוק לקהל לדרשנותו, השני לפרגון לחכמתו, השלישי סתם כך ליחס לבבי והרביעי משוכנע שהגיגיו הם מרתקים ומחפש אוזן שתשמעם.

דוקא בימים בהם כל אחד נדרש יותר חיפוש ופשפוש במעשים, שווה להשקיע עוד קצת בחשיבה על הצורך הנפשי של האחר. על הנקודות החלשות שבתודעתו, להעניק לחזק ולפרגן מכל לב. יש בזה גם תועלת גשמית ובעיקר, תועלת רוחנית.

"הגיגים מבי הילולא" ל. מאיר

הכנות לשמחת מצוה, מול הכנות לשמחת עולם

בתקופה האחרונה, ייעדה לי ההשגחה העליונה עיסוק בלתי פוסק בעסקי חתונה. החל מהעמדת בית דירה לזוג הצעיר, איבזורו והשלמת פרטיו על מכונם, עבור דרך הטיפול בפרטי סעודת הנישואין ושבת החתן — ובכלל זאת בחירת התפריט על מרכיביו השונים, וכלה בעמידה על המשמר בעת השמחה לבל יקופח כבודו של איש. כל אחד ורגישויותיו, כל אחד וכבודו המגיע לו. לשם ההגינות אציין, כי מרבית המכובדים לא היו זקוקים לאותו כבוד, שכן כבודם במקומו מונח, אולם מתפקידי היה להעניק להם את הכבוד הראוי להם למיטב הבנתי, ולו בשם מחויבותי האישית להכרת הטוב כלפי שליחים שונים שהביאונו אל שערי השמחה הללו.

בלהט ההכנות, לא היה לי פנאי להתבוננות. פעלתי מתוך אינסטינקט, בנסיון נואש לעמוד בכל המטלות הדחופות המונחות לפתחי, לשביעות רצונם של כל הצדדים. היה נראה לי מתבקש להקדיש תשומת לב ומחשבה לסוגי הסלטים, למילוי של הבורקס, או לתוספת השלישית לצד העוף או השניצל. גם החשבונות הרבים סביב זהותו של הזוכה בברכה החמישית תחת החופה, בזימון בסעודה השניה, בשלישי בשבת בבוקר ובדרשה בלתי נשכחת, נראו מחויבי המציאות.

ככלות הכל, איש אינו רוצה ששמחתו תזכר לדראון עולם, כזו שממנה יצאו הכל רוטנים ונפוחי כפן. איש אינו רוצה להסתבך עם הדוד מאשדוד, שהגיע לשבת עם בטן מלאה, ועם רצון עז לפיצוי על עשרת השמחות האחרונות בהן איש לא הציע לו לדרוש. איש אינו רוצה שדוד יענק´ל, המכהן כמשיב בסדר שלישי בישיבה בלתי נודעת, יפגע עד עמקי נשמתו על שנפקד מקומו בברכה תחת החופה.

כך, איפוא, נראו הדברים לפני יום הכלולות.

אולם למחרת יום החתונה, התעוררתי בתחושה שונה במקצת. לפתע, פרטים שנראו כה חשובים עד לפני שעות מספר, איבדו את חשיבותם הקיצונית. לפתע, הבחירה בין סלט וולדורף לחצילים מטוגנים, נראתה הרבה פחות מהותית. שאלת הקינוח, כבר לא נראתה קיומית. ואפילו סיכוייו של דוד יענק´ל להפגע באמת ובתמים אם יאלץ להסתפק בברכה בשבת הברכות שבברכת המזון, נראו קלושים למדי. גם כאב הבטן של הדוד מאשדוד, נראה מטריד הרבה פחות.

או אז, כאשר נחה דעתי, והעיסוק האובססיבי בפרטי השמחה בא על סיפוקו, התעוררתי לחשוב על שאירע — הפעם מזווית רוחנית יותר...

שכן הלא כל חיינו עלי אדמות, מהווים הכנה לשמחה האמיתית, שמחת עולם, בעולם שכולו טוב. עלינו להכין לעצמנו בית דירה, בו תשכון נשמתנו לנצח נצחים. עלינו לאבזר את בית הדירה הנצחי שלנו, לבל נבוש ולבל נכלם, שהרי כל אחד נכוה מחופתו של חברו. עלינו להכין לעצמנו מזון רוחני בו תתענג נפשנו, שהרי אין שם אכילה ושתיה, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, וכידוע, מלמדים שם כל אדם את אשר למד בחיי חיותו.

אולם משום מה, את זאת, אנו שוכחים. לבית הנצח שלנו, בו תשכון נפשנו לעולמי עולמים, אנו דואגים הרבה פחות מכפי שאנו דואגים לעוף ולשניצל בסעודה חולפת, שנשכחת מלב שעתיים לאחר סיומה. בחופה של נצח, אנו משקיעים הרבה פחות מחשבה מכפי שאנו משקיעים בבית הדירה שלנו בעולם חולף, המיועד לגוף שהיום כאן ומחר בקבר.

ומה נאמר לכשנתבע על כבוד השכינה? האם כבודו של מלך מלכי המלכים, חשוב פחות מכבודו של דוד יענק´ל? האם חוסר תשומת הלב שלנו לכוונת התפילה, לרציפות הלימוד, להתבוננות במצוות, אינה מהוה פגיעה בוטה וזלזול חמור בכבודו של מלך? ומה נשיב על כך?

אין כוונתי חלילה להוכיח בשער, שהרי לא אני ולא שכמותי ראויים לכך. אולם מלעורר את עצמי אין אני פטור, ואם יהיו הדברים לתועלת לאי-מי, ברוח ימי האלול הנעלים, והיה זה שכרי...