♦ הדריכות לקראת הדיון באו"ם על ההכרזה הצפויה על מדינה פלשתינית בעיצומה. נתניהו לא מעוניין להגיע לנאום בכינוס, וישלח את פרס במקומו. טרם ברור כיצד יצביעו מדינות רבות באירופה, וטרם ברור מה יעשו הפלשתינים עצמם, ובאיזה מתכונת יגישו את הצעתם ♦ גם במערכת הכלכלית נערכים לקראת אירועי ספטמבר, וחוששים מבריחת חברות זרות, בעקבות מסע חרמות עולמי נגד מדינת ישראל ♦ מי טבע את המושג "איפוק הוא כוח", והאם ממשלת נתניהו מאמצת אותו? מי הם השגרירים הזרים דוברי העברית? האם לא הגזים אובמה בתגובה היסטרית על הצפוי בסופת איירין? מה קורה כאשר נכנס דובר חדש ללשכת ראה"מ? כיצד מנסים שוב לנגח את משפחת נתניהו באמצעות פרשת מטפלת זרה חדשה? כמה עולה גראד המשוגר לבית משפחה בבאר שבע? ומיהו השר היעיל ביותר הממשלה? ♦

"חיסול מאוחר

מדוע לא זומנו חלק משרי הקבינט לדיון שעסק בניהול הקרב בדרום?"

בשבוע שעבר, בכתבה על שרשרת הפיגועים בדרום, צוטט אריה אלדד ב"יתד השבוע", בדברי ביקורת על מדיניות הממשלה והצבא, בעניין חיסולם של חמשת ראשי ועדת ההתנגדות בעזה, שתכננו את הפיגועים.

אלדד, אמר כי הצבא לא היה צריך להמתין עד לאחר הפיגועים כדי לחסלם, אלא צריך היה לעשות את זה קודם, ובכך למנוע את הפעולה. לדבריו, היתה הרי התראה מראש על הפיגוע, והמודיעין ידע מי מתכנני הפעולה. עובדה היא שהם חוסלו ממש אחריה, דבר המוכיח שהם היו במעקב מתמיד. "הממשלה חייבת לתת דין וחשבון לשמונה משפחות שאיבדו את יקיריהן במתקפת הטרור", קבע ותבע.

במערכת המדינית לא התיחסו לדברי אלדד, אך השבוע פורסם כי שרים בקבינט אכן דורשים לחקור מדוע מחבלי "ועדות ההתנגדות", חוסלו רק לאחר המתקפה בדרום ולא קודם לכן. "השאלה במקומה והעניין דורש תחקור", אמרו השרים, והעדיפו שלא להזדהות.

במקביל גם החומרים שיצאו מהשב"כ והותרו לפרסום, מעלים כי ניתן היה לחסל את החמישה קודם לכן, אולם הדבר לא נעשה עקב הוראת הדרג המדיני. מנגד טענו בסביבת ראה"מ, כי רק שיקולים מבצעיים ולא שום סיבות אחרות, מנעו את החיסול המוקדם. עתה מבקשים כאמור חברים בקבינט לחקור את העניין.

הביקורת מופנית גם לאופן קבלת ההחלטות. נתניהו זימן את הקבינט לדיון במצב רק ביום ראשון בלילה, שלושה ימים לאחר המתקפה בדרום. היה זה כאשר מדיניות ההבלגה כבר הפכה לעובדה מוגמרת. חלק משרי הקבינט הביעו תמיהה על כך וטענו כי היה צריך לכנס מיד את הקבינט ולא להמתין שלושה ימים.

כמו כן הביעו ביקורת על אי זימונם של ארבעה שרים המשמשים כמשקיפים בקבינט. מדובר בשרים יוסי פלד, לימור לבנת, דניאל הרשקוביץ ושלום שמחון. כל הארבעה שמעו על כינוס הקבינט בו הם חברים, רק בכלי התקשורת ביום שלמחרת. כל ארבעת השרים, נמנעו מלבטא בקול את הביקורת, כדי שלא להתעמת מול נתניהו.

הארבעה קראו ושמעו את הדיווחים על מה שארע באותה ישיבה, כאשר נתניהו הזהיר את סילבן שלום במילים חריפות שלא לדבר בכלי התקשורת על המצב הביטחוני. האזהרה הזו מונעת מהם למתוח ביקורת, ולכן הכל נאמר רק על ידי אנשיהם.

במשרד ראה"מ לא הכחישו את אי זימונם של הארבעה, וציינו כי "ראש הממשלה ראה לנכון לכנס את הקבינט ללא שרים משקיפים משיקולים הרלוונטיים לדיון שהתקיים".

האיפוק והכוח

 כך צועדת ממשלת נתניהו בקו שהוביל שרון, עד שיצא ל"חומת מגן"

הביקורת של השרים לעיל, קשורה גם לאופי התגובה מול החמאס. לדעתם, נקט הצבא בצעדים משמעותיים מול חמאס, אך עקב מדיניות ההבלגה שגזר עליו הדרג המדיני, הוחמצה הזדמנות להגיב באופן חריף יותר מול החמאס וארגוני הטרור.

"לא היה שום לחץ בינלאומי או סיבות חיצוניות אחרות, וכל ההדלפות בעניין זה הן עורבא פרח. העולם כלל לא התעסק איתנו וזה צריך היה להיגמר עם מחיר משמעותי יותר ועם חמאס מורתע יותר", טען אחד השרים.

בד בבד זכתה מדיניות ההבלגה הישראלית לשבחים רבים בתקשורת, לצד דברי ביקורת נגד לבני ומופז, שקראו לבצע פעולה צבאית בתוך עזה. "אם לבני היתה ראש ממשלה ומופז שר ביטחון, היינו עכשיו בתוך מלחמה", נכתב בכל טורי הפרשנויות. הקריאה של ראשי קדימה, אינה מתישבת עם דרך פעולתו של מייסד המפלגה, ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון.

את הנוסחה "איפוק הוא כוח" ו"כוחנו בהבלגתנו", יצר שרון כאשר כיהן כראש ממשלה. זאת בניגוד לאופיו בעבר, עת כיהן כקצין צעיר ותאב קרבות, עם פעולות (יחידת )101 מעבר לגבול ועוד פעולות נועזות אחרות. גם כאשר היה באופוזיציה, דרש שרון באופן קבוע, "לתת לצה"ל לנצח", ולא לכבול את ידיו.

בהמשך זה קרה לו במלחמת לבנון הראשונה כאשר התגלגל למבצע רחב היקף (עד שבגין נאלץ לפרוש). כמו כן כמנהיג הליכוד באופוזיציה, בחר לעלות בהתרסה להר הבית, ובכך הצית אש מיותרת.

אולם שרון היה גם אבי הסיסמא — דברים שרואים משם, לא רואים מכאן, וכאשר הגיע לשלטון, נקט בדיוק כפי שעשו קודמיו, כאשר עבר למדיניות ההבלגה.

בפעם הראשונה השתמש בסיסמא הזו לאחר הפיגוע בדולפינריום — ב-2001. כולם המתינו אז לתגובה ישראלית חזקה נגד יעדים פלשתיניים, אולם ההתגיסות העולמית נגד פעולה גדולה, הביאה את שרון להתאפק ולהגיב בהתאם: "איפוק הוא כוח". כך נקט לאחר עוד ועוד פיגועים שהיו באותה שנה.

רק לאחר הפיגוע במלון פארק בנתניה, כעבור עשרה חודשים מהפיגוע בדולפינריום, כאשר הסיסמא שהוא עצמו טבע, ´תנו לצה"ל לנצח´, התעצמה וגברה, הורה על מבצע חומת מגן. לאחר מכן המשיך בהקמת גדר ההפרדה, הורה של שורה של סיכולים ממוקדים, יאסין רנטיסי ועוד, וכן על מעצר בכירי החמאס.

בדיעבד התברר כי האיפוק שנקט שרון עד מבצע חומת מגן, לא היה במקומו. הכוח שהפעיל היה הרבה יותר משמעותי.

עתה ניצבת ממשלת נתניהו בדיוק באותה נקודה. האם לאחר שיתרחש הפיגוע הבא (בתפילה שלא) לצאת ולהגיב בפעולה נרחבת, או להמשיך בקו אותו התווה שרון — איפוק זה כוח.

בינתיים נוקט נתניהו בסיסמא השנייה שהוביל שרון: מה שרואים מכאן מהממשלה, לא רואים משם מהאופוזיציה.

מפחדים מההיסטוריה

 מי ייצג את מדינת ישראל באו"ם בעת ההכרזה על מדינה פלשתינית?

הכל ערוך ומוכן לקראת הדיון באו"ם על ההכרזה החד צדדית הפלשתינית, וגם המדינאים במדינת ישראל ערוכים לתגובותיהם. אבל רק דבר אחד "פעוט", טרם נסגר וטרם הוכרע. מי ייצג את מדינת ישראל באו"ם, בדיון המקדים לפני ההצבעה על אישור המדינה הפלשתינית.

ראה"מ נתניהו מכיר היטב את סדר הדברים באו"ם, מאז שהיה שגריר ישראל בבניין הזה. כבר אז נודע בכושר ההסברה המיוחד שלו, והופעותיו זכו לתגובות רבות בתקשורת העולמית. בהיותו מודע לכך, הוא לא ירצה להופיע באו"ם בדיון המקדים על אישור המדינה הפלשתינית.

נתניהו יודע היטב כי האופוזיציה בראשות לבני מחד, וכן גורמי הימין מאידך, יצביעו עליו היסטורית, כמי שבתקופת שלטונו הוכרזה באו"ם המדינה הפלשתינית. לבני כבר מדברת על כך היום מעל כל במה, כאשר היא טוענת שנתניהו הוביל להכרזה הזו, כיון שלא העמיד תוכנית מדינית אלטרנטיבית.

גם המתחרה של לבני בקדימה, שאול מופז, פירסם דו"ח בועדת חוץ וביטחון, המצביע על אחריות הדרג המדיני על מה שיקרה באו"ם. על הדו"ח הזה נכתבו כבר תילי תילים של מילים, ואף שבליכוד טוענים (בצדק) כי מדובר בדו"ח פוליטי במהותו, הרי שהכיוון ברור. האופוזיציה ממקדת את מאמציה בהשלכת האחריות על נתניהו, כמי שבתקופתו תוכרז המדינה הפלשתינית.

וכך כפי שבתקופת ברק ארעה האינתיפאדה שהביאה להרוגים רבים, וכפי שבתקופת שרון ארעה ההתנתקות האומללה, ובתקופת אולמרט — מלחמת לבנון השנייה (לרבות דו"ח וינוגרד), יזכר נתניהו כמי שבקדנציה השנייה שלו, הוכרזה המדינה הפלשתינית. כך יכתב בספרי ההסטוריה ונתניהו לא יוכל, גם אם מאד ירצה, להמלט מכך.

נתניהו לא מעוניין אפוא להוסיף שמן למדורה, ולהיזכר גם כמי שנאם באו"ם לפני ההצבעה (ונכשל). לכן החליט שלא לעמוד בראש המשלחת הישראלית לעצרת. בכך הוא ינסה להמעיט מחלקו, בכל הקשור להכרה הפלשתינית, וגם לא לתת לאבו מאזן ולחבריו לחזות בפניו הנפולות, מיד בסיום ההצבעה.

החוק הדיפלומטי קובע, שאם נתניהו לא עומד בראש המשלחת לאו"ם, הרי שהבא בתור הוא נשיא המדינה שמעון פרס. לשכת נתניהו נמצאת כבר במגעים עם לשכת פרס, ויתכן שפרס לא יחמיץ את ההזדמנות לנאום באו"ם, גם אם מדובר בדיון הקשור למדינה פלשתינית.

ולמרות כך פרס לא ירצה לנאום בדיון עצמו. אם נתניהו בורח מהנאום באו"ם, מדוע שהוא יתנדב. לפיכך מי שינאם באותו דיון, לפני או אחרי אבו מאזן, יהיה רון פרושאור, שגריר ישראל באו"ם.

מי שמביט משועשע על כל הויכוח הזה, הוא שר החוץ ליברמן, שהיה שמח לעמוד בראש המשלחת הישראלית. אולם לפי הפרוטוקול, הוא לא יכול לנאום במקום נתניהו או פרס. לפיכך ינאם ליברמן יומיים קודם, בעת המושב של שרי החוץ. הפרשנים הפוליטיים כותבים (בהומור?), כי הנאום לבטח ישכנע את המדינות שעדיין מתלבטות כיצד להצביע, לתמוך בודאות במדינה הפלשתינית. לליברמן יש "כוח שכנוע"..

רוב אוטומטי

 מה יקרה בספטמבר? גם הפלשתינים עצמם טרם החליטו

בעוד שבוע וחצי ב-13 בספטמבר ייפתח המושב ה-66 של העצרת הכללית באו"ם. מי שיפתח את המושב יהיה נאסיר עבד אל-עזיז אל נאסר, דיפלומט מקטאר והנשיא הנכנס שלה.

בשלב זה טרם ידוע לאיזה גוף תוגש הבקשה להכרה במדינה הפלשתינית, ואיזה אופי היא תישא. אם יחליטו הפלשתינים לפנות למועצת הביטחון ויבקשו להתקבל כחברה מלאה באו"ם, צפוי המהלך הזה להסתיים בווטו אמריקאי. ביכולתם גם לפנות לעצרת האו"ם בבקשה להכיר בהם כמדינה, או לחילופין להסתפק בבקשה לשדרוג מעמדם באו"ם כמשקיפה. אם יחליטו כך, הרי שמהלך כזה יזכה ברוב מוחלט של קולות.

האפשרות הסבירה ביותר היא, שהפלשתינים יפנו לעצרת האו"ם, ויחשפו לעיני כל בפעם הראשונה את נוסח הטיוטה, שאותה הם מבקשים לאשר בהצבעה. אם יהיה זה נוסח שיחשב למתון, ויקרא להכרה במדינה פלשתינית בגבולות זמניים, הוא יזכה לתמיכה רחבה של מדינות העולם.

אולם אם הנוסח יחשב לנוקשה, ויכלול בקשה להכרה בגבולות שנויים במחלוקת, וכן הכרה במזרח ירושלים כמדינת העם הפלשתיני, הוא יקבל תמיכה פחותה, למרות שיזכה גם הוא ברוב האוטומטי המובטח.

שלב הנאומים באו"ם יתקיים בין ה-21, ל-30 בספטמבר, ובעצם יהיה השלב הסופי של מסע השכנועים. לעיל נכתב כי נתניהו לא ישא בו דברים, אלא שגריר ישראל באו"ם. כמו כן ישאו דברים נשיא ארצות הברית ברק אובמה, ואחריו יו"ר הרשות הפלשתינית אבו מאזן.

במשרד החוץ נערכים לכל תרחיש אפשרי, ואומרים כי הפלשתינים עצמם אינם נעולים על מה שהם עומדים לעשות, וממילא מדינות אירופה אינן מצהירות בגלוי על עמדתן בנושא. עם זאת מההערכות מצב שמתבצעות מדי יום במשרד החוץ וכן בנציגויות ישראל בעולם, כבר מצטיירת תמונה כללית.

ההערכה היא שאם תיערך ההצבעה בעצרת האו"ם, יזכו הפלשתינים לרוב אוטומטי, עקב תמיכתן המובטחת של 116 המדינות "הבלתי מזדהות", הנוטות להצביע כגוש אחד ולקדם אינטרסים משותפים.

במשרד החוץ ממקדים איפוא את מאמצי ההסברה במדינות המכונות "הרוב המוסרי". מדובר במדינות הגדולות ובעלות ההשפעה, הכוללות את 27 מדינות האיחוד האירופי, המעצמות הגדולות ומדינות מפתח נוספות.

באם מדינות אלו לא יתמכו במדינה הפלשתינית, תהפוך החלטה לבלתי לגיטימית. המגמה של אותן מדינות היא ליצור חזית אחידה ולהימנע בהצבעה. אולם יש אפשרות שהקולות יתפצלו. החידה תיפתר רק סמוך ממש למועד ההצבעה.

מעצמות סותרות

כיצד יצביעו מדינות אירופה? מי נוטה לצד הפלשתיני ומי לישראלי?

במשך השנה כולה, דיברה המערכת המדינית במדינת ישראל על "ארועי ספטמבר" הקרובים. אולם לקהילה הבינלאומית יש נושאים חשובים יותר, וסדר יום משלה.

באירופה נמצאת הכלכלה על סף קריסה, ואילו האמריקאים מתמודדים עם הורדת דירוג האשראי שלהם. במקביל ארגון נאט"ו נערך לשינויים הדרמאטיים הצפויים לאחר נפילת שלטון קדאפי בלוב.

במשרד החוץ בירושלים מעריכים איפוא, כי ההתרחשויות הפנימיות של המדינות, דוחקות הצידה כמעט לחלוטין את ענייני מדיניות החוץ. הדבר עשוי להגביר את השפעת המעצמות והמדינות, להן תפקיד משמעותי בזירה העולמית. רבים מצביעים על גרמניה, הנחשבת לגורם המייצב במשבר הכלכלי הנוכחי. גרמניה כבר הודיעה כי תתנגד לצעדים חד-צדדיים של הפלשתינים.

גם המעצמות גיבשו לכאורה את עמדתם. לפיכך תמונת המצב הולכת ומתבהרת, סביב מה שיעשו בהצבעה. הנשיא אובמה קרא בעבר לפלשתינים להימנע מצעדים חד-צדדיים, ולכן האמריקאים לא יתמכו בהכרה במדינה פלשתינית.

בצד השני עומדת רוסיה, שנוקטת תדיר בצעדים הפוכים מאלו של ארה"ב, רק כדי להראות שהיא נותרה מעצמה, ויש לה סדר יום משלה, השונה מזה של האמריקאים. רוסיה תתמוך בכל נוסח החלטה פלשתיני שיובא לאו"ם. הנשיא דמיטרי מדבדב, כבר הצהיר כי יתמוך במדינת פלשתין, והרוסים לא יחזרו בהם.

מבין המעצמות האסייתיות, צפויות סין והודו לתמוך בהכרה. יפן עדיין מתנדנדת. במשרד החוץ מקווים כי הדמוקרטיה היפנית יחד עם קשריה ההדוקים עם ארצות הברית, יבואו לידי ביטוי בהצבעה. כמו כן מזכירים במשרד החוץ את הסיוע שהגישה מדינת ישראל ליפן לאחר אסון הצונאמי.

ומה יקרה בזירה האירופית? גרמניה כאמור תתנגד. השאלה מה יעשו צרפת, בריטניה, ספרד ואיטליה. בירושלים יודעים כי ספרד צפויה לתמוך בפלשתינים, אלא אם מדינות האיחוד האירופי יחליטו על קו אחיד. איטליה ככל הנראה תתנגד. ראש הממשלה האיטלקי, סילביו ברלוסקוני, הצהיר על כך. מסרים התנגדות דומים נשמעו בשיחות סגורות גם עם נציגי הולנד וצ´כיה, המדינות הבלטיות ורוב מדינות מזרח אירופה.

בריטניה וצרפת יגבשו את החלטתן רק לאחר שיראו את נוסח הטיוטה הפלשתינית. טרם ברור כיצד יצביעו, ותהיה לכך משמעות רבה, כיון ששתי המדינות הללו סוחבות איתן מדינות נוספות מאירופה. מנגד, מובילה אירלנד את ההכרה האירופית במדינה פלשתינית, יחד עם גוש המדינות הסקנדינביות, למעט דנמרק שטרם החליטה. מי שעוד לא החליטו, הן יוון וקפריסין, מדינות שהיחסים עימן התחממו בתקופה האחרונה, לאחר המתיחות עם טורקיה.

הנציגויות והדיפלומטים הישראלים ברחבי העולם, מגייסים איפוא את מיטב קשריהם במדינותיהם, בניסיון להטות את הכף. מול כל מדינה נתגבשה תכנית עבודה והותאמו מסרים יעודיים.

אינתיפאדה כלכלית

מה צפוי לאחר ההכרזה: האם חברות גדולות יסגרו את סניפיהם בארץ?

החששות ממה שצפוי לקרות לאחר אישור המדינה הפלשתינית, אינם רק בתחום האינתיפאדה והביטחון. מדובר גם בחשש כלכלי, כתוצאה מהחלטת חברות זרות, לסגור את הסניפים שלהם בארץ, דבר שיוביל מיידית לפיטורי עובדים והעלאת מיסים.

התרחישים הם קשים ולא פשוטים. יתכן מאד שבעלי החברות ינקטו בצעד של סגירת הסניפים בארץ, לאחר הלחץ הבינלאומי שיווצר עם ההכרזה הפלשתינית. הלחץ יכול להגיע עד כדי החרמת מוצרים המיוצרים במדינת ישראל, כפי שכיום נוקטת בריטניה יחד עם עוד מדינות, כלפי מוצרים המיוצרים בהתנחלויות. מעתה החרם לא יהיה רק נגד ההתנחלויות, אלא נגד כל דבר המיוצר במדינת ישראל. מבחינת המחרימים: כל הארץ, התנחלות אחת גדולה..

ואכן מומחים כלכליים, פרשנים ומדינאים מזהירים זה כמה חודשים, כי הכרזה חד צדדית של הפלשתינים על מדינה עצמאית, עלולה לדחוק את מדינת ישראל הצידה ולהפוך אותה למבודדת, לא רק מבחינה מדינית, אלא גם כלכלית. התקדים מוכר. כך היה כבר בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד.

החשש הוא שמדינת ישראל תהפוך למדינה מוחרמת על ידי חברות בינלאומיות ועל ידי מדינות מערביות, עקב המשך שליטת מדינת ישראל בגדה המערבית ובגלל חוסר הנכונות שלה להפסיק את הבנייה בהתנחלויות. מי שמביע על כך דאגה בגלוי, הוא שמעון פרס, שאומר את זה שוב ושוב. זאת לאחר שנוכח לראות את המגמה החדשה בכמה מנמלי אירופה, שהודיעו כי לא יפרקו עוד סחורות ממדינת ישראל.

לפי שעה משקיעה מדינת ישראל את כל מרצה בהיערכות דיפלומטית וביטחונית לקראת האירועים, כאשר הצד הכלכלי הוזז הצידה. משרד האוצר כלל לא בתמונה, וכל הדיבורים עוסקים רק ב"אינתיפאדה שלישית". איש לא מדבר על "אינתיפאדה כלכלית".

אפילו שר האוצר, יובל שטייניץ, סבור שמדינת ישראל צריכה להיערך בעיקר בזירה הביטחונית, ואינו מזכיר את הבעיות הכלכליות הצפויות לאחר ההכרזה.

שטייניץ נאחז בהצטרפות הישראלית לקבוצת מדינות ה-OECD. מדובר בקבוצה של כשלושים מדינות, ולפי שטייניץ, הדבר מעניק לישראל "סוג של ביטוח". בשיחות סגורות אומר שר האוצר, כי מדובר במדינות שאינן יכולות להחרים את מדינת ישראל עקב החברות בגוף המשותף.

"חברות ואיגודים שונים יכולים להחרים, אך לא מדינות. זה לא נותן חיסיון מוחלט, אבל זה מחזק אותנו", סבור שטייניץ, ומיד עובר לזירה המדינית ביטחונית, זכר לימים, בהם עמד בראשות ועדת חוץ וביטחון. "מדינת ישראל צריכה בעיקר להיערך אסטרטגית, ולומר את האמת: הפלשתינים לא רוצים לעשות שלום".

בזירה המדינית הרבה יותר קל להתמודד. זורקים מילים וזהו. אולם בשטח הכלכלי הענינים מסובכים. אם יחליטו החברות להחרים את מדינת ישראל, תהיה כאן אינתיפאדה כלכלית קשה. "חרם לא קורה כל כך מהר", מנסה להרגיע שר בכיר, החבר בפורום השביעייה ובקבינט המדיני-ביטחוני. ימים יגידו.

שוברים שיניים

תופעה חדשה: שבעה שגרירים זרים דוברי עברית ובהם השגריר מיפן

שיא חדש נרשם במערכת הדיפלומטית. לראשונה משרתים בארץ שבעה שגרירים זרים, שמדברים עברית. חלקם עדיין מתקשים בדיבור, אולם יש מהם שכבר מדברים שוטף, כאילו נולדו כאן.

השגריר הראשון שמדבר עברית, ומקיים מעת לעת פגישות תידרוך עם עיתונאים בעצמו ללא דוברים, הוא מת´יו גולד — שגריר בריטניה בישראל. העברית שלו אינה שוטפת אך היא משתפרת והולכת.

מי שמדברת טוב ממנו, היא שגרירת אל-סלבדור, סוזנה הסנסון. מדובר ביהודיה בעלת מבטא ישראלי, ואי אפשר לדעת שהיא אינה מכאן. שגרירה יהודיה נוספת, היא אווינה לוי ממדינת בוסניה הרצגובינה, שרכשה את העברית שלה בארץ והדבר מסייע לה בעבודתה מול הישראלים.

השגריר הבא שמדבר עברית הוא, אלכסנדר דה לה רוזה גרביטו, מהרפובליקה הדומיניקנית. גם שגרירת דנמרק דוברת עברית משתפרת. הבא בתור הוא באמת מפתיע. מדובר בסאטו אדהטו, השגריר החדש של יפן, שיגיע ארצה רק בעוד חודש.

אדהטו, הנושא שם עם צליל של עולה מאתיופיה, הוא יפני מלוכסן עיניים, ששהה בעבר בישראל שנים ארוכות ואפילו למד כאן באוניברסיטה. בתקופה זו עבד בתפקיד זוטר בשגרירות היפנית, התקדם בסולם הדרגות, הצטרף לשירות החוץ הפוליטי היפני, והפך להיות המומחה מספר אחד ביפן לנעשה במדינת ישראל. יש המכנים אותו "היפני הצבר".

ואיך אפשר בלי להזכיר את השגריר של המעצמה האמריקאית, דן שפירו, יהודי שנמצא בארץ פחות מחודש, אבל כבר מסתמן כשגריר שטרם כיהן כאן. היו כבר שגרירים יהודים, דוגמת מרטין אינדיק, אבל שפירו פועל ומתנהג באופן שונה לחלוטין.

השגריר האמריקאי, מדבר עברית קולחת, מכיר את התרבות היהודית היטב ומרבה להראות שהוא מצוי בה. הוא כותב ברשתות החברתיות השונות את חוויותיו בארץ ומשתף את כל מי שרוצה לראות, מה הוא מרגיש וכיצד הוא מתנהג.

לאחרונה שיגר ברכה פומבית לנתניהו לרגל הולדת נכדו, ואיחל לו "לגדלו לתורה חופה ומעשים טובים". כשהוא אוכל במסעדה בת"א, הוא מיד משתף את כולם בחוויות הגסטרונומיות שלו, ממליץ על תערוכות במוזיאונים בת"א, ומספר גם על התרשמותו מספרים ישראלים, אותם הוא בולע.

מלבד זאת הוא מנהל שיחות עם אזרחים ישראלים, בעיקר לנוכח הארועים האחרונים בדרום, והכל כמובן בעברית. שפירו יוצא גם לזירות בהן נפלו גראדים, מבקר פצועים, כותב רשמים על "הניסים שמתרחשים לאחר נפילת הגראדים", ורק לנושא אחד אינו מגיב: שחרור פולארד. כאשר מבקשים ממנו להתייחס לכך, הוא ממלא פיו מים.

יש דברים שאפילו שגריר אמריקאי חביב, דובר עברית, אינו יכול לדבר.

הסופה חלפה האמריקאים הוכיחו שתרבות ה"יהיה בסדר" אינה מצויה אצלם

הרבה דברים ניתן ללמוד מהסופה האמריקאית שחלפה. הרבה דברים בהקשר הישראלי, ובעיקר הפקת לקחים.

האמריקאים התכוננו לסופה כפי שהם יודעים. בגדול. אפילו בענק. הכותרות שם בישרו מבעוד מועד על "הסופה הגדולה בהסטוריה" המתקרבת לחוף המזרחי. פרשנים דיברו על תופעה, שטרם היתה כמותה בכל ארה"ב. המומחים אמרו שיהיה נורא ואיום.

התושבים אחוזי הפאניקה הבינו כי עליהם לעשות מעשה. חלקם ברחו ונטשו את האיזורים המועדים, וחלקם התמגנו בדיוק לפי ההוראות שקיבלו.

בדיעבד מתברר כי הפוליטיקאים (כולל הנשיא אובמה) והתקשורת, העצימו את ההיסטריה, כאשר דיברו על הסופה הגדולה בהיסטוריה. הסופה עברה ולא היתה הוריקן, כפי שחששו. היא אמנם עשתה נזקים כספיים כבדים, ובסופה אפילו נהרגו כארבעים אנשים (קיים ויכוח על המספר המדויק), אבל ההכנות אליה חרגו מעבר לכל פרופורציה (בקנה מידה ישראלי).

האמריקאים לא הפסיקו לדווח על הסופה, גם לאחר שנדמה היה שחלפה. על כל הרוג דיווחו בדרמטיות רבה, ורק לאחר שעות ארוכות כאשר ברור היה כי מדובר בסופה חולפת, והרבה פחות מסוכנת מכפי שצפו תחילה, רק אז חזרו לדיווחי השגרה.

מניתוח לאחר מעשה, ואם מתעלמים מההיסטריה המוגזמת, ניתן לראות כיצד האמריקאים התכוננו לסופה. התושבים נענו לקריאת הרשויות ובאיזורים המועדים ביותר לפורענות, דוגמת העיר אושן-סיטי, התפנו למקומות מקלט. בעיר זו מתגוררים 200 אלף תושבים. רק 300 מהם נותרו בעיר בשעת הסופה.

כמו כן התברר כיצד האמריקאים מיישמים את תוכניות המגירה שהכינו מראש. התחבורה הציבורית הושבתה, הרכבת התחתית נסגרה, שירותי החירום נכנסו לפעולה והכל זרם בדיוק כפי שתוכנן מראש. אפילו חברת החשמל התקשרה מבעוד מועד לתושבים ואמרה להם, כי יתכנו שיבושים באספקת החשמל ואין פתרונות לכל תרחיש.

כמו כן אפשר להתרשם מהיכולת של המנהיגים — נשיא ארה"ב אובמה ור"ע ניו יורק מייקל בלומברג, שלא התביישו להודות בפומבי, כי לא יוכלו לתת מענה לכל מה שעלול להתרחש. כל זה מלמד, כיצד מצד אחד מתנהלים בצל האיום לאסון מתקרב, אולם מצד שני מגיעים לארוע עם תוכניות מגירה.

הלקח הישראלי עם תרבות ה"יהיה בסדר" ו"הסמוך עלי", ברור. המנהיגים והפוליטיקאים כאן, לא יודו אף פעם שקצרה ידם מלהושיע. את זה הם עושים רק אחרי האסון ורק אחרי הארוע, כאשר הם מגיעים לתת עדות בוועדות החקירה. רק אז מתברר שלא היה כל ביסוס וכל צידוק לדברי ההרגעה שלהם, כולל היעדר תוכניות מגירה.

די אם נביט באזהרות התכופות בעניין רעידות אדמה או אסונות טבע אחרים. מדברים ומזהירים, אבל תוכניות אין.

ולמרות כל זה, יש עדיין הסבורים שההיסטריה האמריקאית היתה מוגזמת, תוך ניסיון ציני של אובמה והמערכת הפוליטית לקצור רווחים פוליטיים (בקטע הבא).

אובמה והדרמה

 לקחי הנשיא בוש: מה בין סופת ה"איירן" ל"הוריקן קתרינה"?

עוד לפני שהסופה הגיעה לחוף המזרחי, הכריז אובמה על מצב חירום פדרלי בערים רבות. מדובר בהכרזה שמשמעותה הזרמת כספים רבים אחרי פגיעת הסופה. הכסף אמור ללכת לפיצויים ולשיקום תשתיות, ואפילו ליצור מקומות עבודה חדשים.

יש הטוענים כי אובמה יצר במכוון דרמה. הכותרות בארה"ב אפילו ציינו זאת בחרוז "אובמה והדרמה". גם במדינת ישראל דיברו על הדרמה המוגזמת של הנשיא אובמה. היו שהזכירו בהקשר זה את אחד העובדים הבכירים בלשכת ראה"מ, מומחה ידוע ב"כיבוי שריפות". אלא שהאיש הזה מצטיין בהבערת מדורות פוליטיות ואישיות, רק כדי שיוכל אחר כך לכבותן, ולזכות בתשואות אישיות על מומחיותו.

האם כך נהג הנשיא אובמה? האם הוא העצים את הסופה, רק כדי שיוכל להראות אחריה, כיצד הצליח להשתלט עליה? התשובה על כך אינה חד משמעית, ומורכבת מצמד מילים: "הוריקן קתרינה".

כזכור פגעו אירועי "ההוריקן קתרינה" בנשיא לשעבר, ג´ורג´ בוש. היה זה באוגוסט 2005, כאשר העיר ניו אורלינס הוצפה אחרי ההוריקן וגרמה להרג 1,800 תושבים. הממשל פעל אז באיטיות רבה. הנשיא בוש היה בחופשה, לא מיהר לקצרה, וספג על כך ביקורת נוקבת. מד הפופולריות שלו ירד אז במהירות רבה, הרבה יותר ממפלס הכינרת, ועמד על אחוזים דומים של גבינת קוטג´ ישראלית דלת קלוריות.

יש הטוענים כי בוש לא הצליח להתאושש עד סיום הקדנציה שלו מארועים אלו, והוא יזכר בהיסטוריה האמריקאית כמי שתפקיד באופן לקוי בהוריקן קתרינה.

אובמה הפנים היטב את מה שקרה לבוש. מיד כששמע על הצפוי, ביטל את חופשתו, התייצב בוושינגטון והחל לקיים פגישות על כל הגורמים האפשריים כדי לקדם את הסכנה. במוצאי שבת הכריז על מצב חירום, גייס 6,500 חיילים, העמיד בהיכון מאה אלף מאנשי המשמר הלאומי, והצליח לסכרן בין כל הרשויות השונות, לקראת מה שצפוי להיות אחרי הסופה.

אולם מהרגע שהסופה חלפה והתברר כי היא לא היתה כה חמורה, החלה הביקורת נושבת לכיוונו של אובמה, בטענה שהעצים את הארוע, רק כדי לקבל שבחים אישיים אחריה. "אין כמו תחזית קודרת על אסון מתקרב, כדי לבנות מחדש את רוח האחדות בעם ולקצור מכך רווחים פוליטיים", כתבו הפרשנים.

ואכן אובמה סחט עד תום את הנגזר מהאירוע. הוא התייצב מאחורי המצלמות, לפני הסופה, שיבח את כל העוסקים במלאכה ובעצם ערך הפקת ענק, כפי שהוא יודע. או אז הגיעה הסופה והתברר שהיא הרבה פחות ממה שציפו. אובמה לא נתן לסופה החולפת לקלקל לו את החגיגה, ומיד אחריה הופיע שוב, ושיבח עוד פעם את המוכנות האמריקאית שהוכיחה את עצמה וכו´ וכו´.

התקשורת האמריקאית, שנסחפה קודם הארוע לתאר את פני הסכנה, התעשתה והחלה ללגלג על התנהגותו המוגזמת של הנשיא. לפתע גילתה שאין ארבעים הרוגים, אלא הרבה פחות, וחלק בכלל לא נהרגו מהסופה, אלא דוקא חטפו התקפי לב כתוצאה מהפאניקה... לא ירחק היום, ויאשימו את אובמה כי הוא אחראי למותם, עקב הדרמה המיותרת שיצר.

סכסוך וירטואלי

האמנם קיימת מתיחות בלשכת נתניהו בעקבות המסביר החדש?

בתחילת השבוע אישרה הממשלה את מינויו של יועז הנדל לראש מערך ההסברה. כפי שכבר נכתב, יהיה הנדל הדובר הרביעי מאז נבחר נתניהו לתפקידו. קדמו לו יוסי לוי, ניר חפץ וגידי שמרלינג. איש מהם לא החזיק זמן רב בתפקיד (חפץ שרד הכי הרבה), עקב העבודה הרבה והתובענות הנדרשת ממנה.

התקשורת ניסתה כהרגלה למצוא סדקים ומריבות, כדי להסביר את פשר החילופים התכופים בתפקיד ראש מערך ההסברה, אך לא הצליחה למצוא. שמרלינג עזב בשקט וללא שום טינה, וכך גם ניר חפץ שקדם לו.

בצר לה ניסתה התקשורת לסכסך בין שלושת הדוברים והיועצים העובדים כרגע בתוך הלשכה, בטענה שיש לעשות סדר, אחרת כל אחד יעלה על עבודתו של השני, וכך ייגרמו תקלות ומתיחויות מיותרות.

המתיחות הראשונה עליה רמזה התקשורת, היתה בין רון דרמר יועצו המדיני של נתניהו, שפנה אליו בשבוע שעבר וביקש לוודא שסמכויותיו לא ייפגעו כתוצאה ממינויו של הנדל. בדיווחים נאמר כי קודם מינויו, התבטא הנדל בשיחות פרטיות ואמר, כי הוא לא ישמש דובר של נתניהו, אלא יועץ אסטרטגי, לאו דווקא בסוגיות תקשורתיות.

הדבר הזה הגיע לאוזניו של דרמר, הנחשב ליועץ המקורב ביותר לנתניהו. בתפקידו הנוכחי משמש דרמר כיועץ אסטרטגי בפועל. לפיכך הוא פנה לנתניהו וביקש הסברים. בתגובה שמע מנתניהו, כי מינוי הנדל לא יפגע בסמכויותיו וכי הנדל יעסוק בהסברה ודוברות, בדיוק כפי שנגזר מתפקיד "ראש מערך ההסברה".

משראו חלק מכתבי התקשורת, שלא הצליחו ליצור מתיחות בין דרמר להנדל, המשיכו הלאה והחלו לפקפק בעניין יכולתו של הנדל לדברר את ראה"מ. לצורך כך ציינו כי הנדל נעדר ניסיון בייעוץ תקשורתי, נעדר ניסיון הייעוץ פוליטי וגם אינו בקיא בסוגיות מדיניות. הטענה שהציגו היתה, כי הניסיון שלו מסתכם בכתיבת טורים וכתבות.

עוד ציינו כי הנדל הצהיר בשיחות פרטיות, כי אין בכוונתו לדבר עם עיתונאים, ולצורך כך מינה לעצמו סגן, כדי שהוא יהיה אחראי לקשר עם העיתונות. מדובר בלירן דן, ששימש בשורה של תפקידים בערוצי החדשות.

המינוי של דן לא אמור לפגוע בסגן ראש מערך ההסברה המכהן רוני סופר, שימשיך לכהן כדוברו של נתניהו. מעתה יהיו איפוא לנתניהו שלושה דוברים שיעבדו בו זמנית, במקום שניים היום. סופר הוא הוותיק ביניהם, לו ניסיון תקשורתי רב. בנסיעות המדיניות עם ראשי הממשלה הקודמים, נמנה על צוות הכתבים המדיניים, והוא יודע בדיוק מה הם מבקשים וכיצד לספק את "תאבונם".

בלשכת ראה"מ סבורים, שמינוי שלושת הדוברים לא יצור בעיה, כיוון שמדובר באנשים נטולי אגו, שיכולים לעבוד זה עם זה, עקב אופיים הנוח. השאלה היחידה שנותרה, האם הנדל יחזיק מעמד עד סוף הקדנציה, או בעוד חודש-חודשיים, שוב נשמע על תחלופה בתפקיד שוחק זה.

לא מפסיקים

 העימות הסדרתי: מטפלת זרה מגוייסת להשמיץ את משפ´ נתניהו

זה היה כה צפוי, עד שזה כבר לא מפתיע. שוב פורסם השבוע סיפור, המגיע מבית ראה"מ, על עוד מטפלת שמגיעה עם תלונות נגד משפחת נתניהו. הסיפורים הללו אינם מפסיקים, וגם מי שאינו נחשד כאוהד של נתניהו, מבחין במגמתיות הבולטת. אם אי אפשר לנגח את נתניהו עצמו, מנסים לעשות זאת דרך בני משפחתו. כל האמצעים כשרים לכך.

במרכז הסיפור עובדת זרה, המטפלת בחמיו המבוגר של נתניהו, שמואל בן ארצי. העובדת טענה השבוע כי נחבלה בפניה ושברה את אצבעה לפני כשלושה שבועות, לאחר ויכוח עם הגברת נתניהו בבית ראה"מ. העדות הזה נפלה כפרי בשל לידי התקשורת, שהפכה את הסיפור לכותרת ראשית. הכתבים ידעו לספר על כל העוזרות והמטפלות, כולן עם אותן עדויות נגד משפחת נתניהו, וטענו כי הדבר חוזר על עצמו שוב ושוב.

בתגובה פירסמה לשכת ראה"מ שורה של מסמכים המעידים על אי-כשירותה של המטפלת. בהודעה נאמר, כי "המטפלת יצאה להתראיין והותירה את האב לבדו — ואז נפצע", כמו כן נאמר כי "מטפלת הזרה התרשלה בתפקידה, והוויכוח פרץ לאחר שהגברת נתניהו העירה לה על כך".

גם רופא המשפחה, דוקטור צבי הרמן ברקוביץ´, מצוטט באומרו כי "מדובר בהתרשלותה של העובדת, שהותירה את המטופל הסיעודי לבד בחדרו, כשהוא נזקק לעזרה בתנועה ממקום למקום".

התגובות והעדויות לא שיכנעו את מי שניסו לפגוע בנתניהו, ולכן מיהרו לפרסם כי העימות בין משפחת נתניהו למטפלת של חמיו, התרחש בזמן דיון בטחוני שקיימה השמינייה בלשכת ראה"מ. "במהלך הדיון יצא ראה"מ כמה וכמה פעמים מהדיון כדי להתעדכן בנעשה בביתו. לאחר היוודע דבר המקרה, רבים בלשכת ראה"מ עזבו את המקום ועברו להרגיע את הרוחות בבית ראה"מ".

בלשכת ראה"מ דחו את כל הטענות, וציינו, כי גב´ נתניהו העירה לעובדת על טיפול כושל ורשלני באביה. עוד אמרו כי טענותיה של העובדת הזרה משוללות כל יסוד והן צצו רק לאחר שנודע לה, כי הסוכנות המעסיקה אותה התבקשה למצוא לה מחליפה בשל רשלנות מתמשכת. כשנודע לה שהיא מועמדת לפיטורין, שעשויים להביא לגירושה מהארץ, היא בדתה מליבה סיפור.

בקצרצרה

הסיפורים הקטנים של השבוע

 מחיר הגראד — לאחרונה עלתה הסוגיה הכלכלית של מחיר טיל כיפת ברזל מול מחיר הגראד. הסוגיה הזו נידונה במסדרונות הגבוהים, אולם לתושבת באר שבע, חנה נאה, יש תשובה אישית. מחיר גראד הוא 1,539 שקלים. מדובר בסכום אותו נדרשה לשלם לשירותי מכבי האש, לאחר שהטיל נפל על ביתה, הצית אותו ובמקום נגרם הרס רב. בחשבונית שנשלחה אליה נכתב, כי התשלום הינו "בעד שירותי כבאות והצלה שסופקו בשל התקפת טילים". נאה התקוממה ושאלה האם היא זו שצריכה לשלם את החשבון, בגלל טיל שנפל לה על הבית. היא פנתה לרשויות השונות, אך לדבריה כולם מערימים קשיים. "אני לא צריכה לממן את מצבה הביטחוני הרעוע של מדינת ישראל", אומרת נאה. וצודקת.

 היעיל ביותר — שר החינוך גדעון סער, נכח השבוע בכנס חיפה לחינוך (יש כזה דבר). בשורה הראשונה של המוזמנים נשמרו כיסאות לשרים, לח"כים ולמכובדים שהוזמנו לארוע. על כיסאו של שר הרווחה והתקשורת, משה כחלון, תושב חיפה, הוצמד פתק: "משה כחלון — השר הכי יעיל בממשלה". סער הבחין בפתק וחייך. כאשר נשאל מדוע, הצביע על הפתק המצורף ואמר: "אני לא אומר, איך אני צריך להרגיש עם זה. אבל בדור הצעיר שלנו, יש פרגון"... מעניין יהיה לראות מה יקרה כאשר השניים יתמודדו בעתיד (הרחוק) זה מול זה על ירושת נתניהו.

 למי התכוון — כחלון עצמו, מעט פחות מפרגן לחבריו השרים. כאשר התבקש באותו כנס בחיפה, להביע את דעתו על ההפגנות והמחאות החברתיות, אמר כי מדובר ב"מאבק ערכי על דמותה של החברה". עוד ציין כי עצם העובדה ש-300 אלף אנשים יוצאים לרחובות וזועקים, זה הישג של מערכת החינוך... וכאן באה התובנה של כחלון. "מדובר בחבר´ה שמבינים על מה הם מדברים. לרשימת הדרישות שלהם יש הרבה שכל. הם שאלו מהיכן יגיע הכסף, ואמרתי להם שזו בעיה שלנו ושלא ישברו את הראש. למעשה הם יותר אחראיים מכמה חברי ממשלה". מעניין למי התכוון השר החברתי "הכי יעיל".

עיסוק חדש — בניגוד ליוצאי צבא רבים, שמוצאים עבודה לאחר סיום שירותם הצבאי בתעשיות הנשק והביטחון, מצא ראש המוסד, מאיר דגן, עיסוק שונה לחלוטין. בראיון לתקשורת חוץ, סיפר דגן כי הצטרף לאחרונה לדירקטוריון רפואי, הפועל להוציא לשוק תרופה חדישה נגד מחלת הסרטן. כאשר נשאל דגן מה באשר למשכורתו, השיב כי הוא מביע סיפוק מעיסוקו החדש. "אני מוקסם מהטקטיקות שאנשים משתמשים בהן, כדי להתמודד עם מחלות. הן דומות מאד לטקטיקות צבאיות". הפלשתינים עוד עשויים להשתמש בראיון הזה, כדי לחזור על טענת הקונספירציה שלהם, שהמוסד הוא זה שהרעיל את ערפאת למוות.