אחד המפגשים המשפיעים בנתיב חיי הרוחני היה עם הבודהיזם. מפגשים אלו הגיעו לשיאם בשתי תקופות בנות עשרה ימים כל אחת בהם עשיתי מדיטציית ויפאסנה ע"פ המסורת של מר גואנקה. כמה חודשים אחרי התקופה השנייה הבנתי שמדיטציית הויפאסנה אינה יותר נתיב מתאים עבורי ולא תוביל אותי לשחרור מהסבל והחלטתי להפסיק לפסוע בנתיב הויפאסנה. עם זאת, למרות שאיני פוסע בדרך הנאצלת לשחרור מסבל שגילה הבודהה והמשכתי הלאה בנתיב חיי הרוחני, קיבלתי מהבודהיזם שלוש תובנות שממשיכות להדהד במסעי. התובנה הראשונה שקיבלתי כאמת בחיי הייתה שהסבל קיים. על סמך בחינת חיי ראיתי שלאורך השנים היו בחיי רמות שונות של סבל שהשתנו מתקופה לתקופה. היו תקופות שסבלתי הרבה ותקופות שסבלתי מעט, הסבל במינון כזה או אחר תמיד המשיך וממשיך להיות קיים בחיי. מהו בעצם סבל? זוהי תחושה פנימית של חסך ונפרדות שבאה לידי ביטוי דרך רגשות שליליים כמו פחד, חרדה, כעס, קנאה, תשוקה, התמכרות, צער, יגון, דיכאון ועוד. בשפה העברית החכמה יש גם את המילה סבל במשמעות של אדם שנושא משאות כבדים על גבו. לדעתי שתי המשמעויות קשורות זו בזו, שכן הסבל המצטבר בחיי הוא כמו שק שאני הסבל סוחב על גבי. זה מוביל לביטוי כל אחד ושק הסבל שלו ולכך שאנו מנסים לעיתים להעביר את הסבל לאחרים ולהפוך אותם לשק החבטות שלנו מתוך אמונה מוטעית שזה יעלים את הסבל שלנו. אני עושה ההבחנה בין כאב וסבל במובן שכאב הוא גופני וסבל הוא נפשי. גם כאב פיזי הוא בלתי נמנע, אך הוא לא בהכרח חייב להוביל לסבל. כיצד באה לידי ביטוי בחיי תובנה זאת? החלפתי את האמונה "לא צריך להיות סבל בחיי" להבנה "לעיתים יש סבל בחיי" וכך התחלתי לקבל את פני הסבל בברכה במקום לראות בו אויב ומכשול לא רצוי לחיים מאושרים. זה לא שאני מזמין סבל בזרועות פתוחות לחיי אלא כשהוא מופיע בחיי איני נלחם ומתנגד לקיומו עוד, אלא עושה עבודת מודעות להתמירו לחכמה ולשלווה. על עבודת המודעות העצמית כתבתי רבות בכמה מהפוסטים הקודמים לדוגמה "פרשנות מול מציאות", "ביטול אמונות שליליות". כתוצאה מעבודת המודעות כל סוג סבל שנעלם עקב שינוי אמונה/פרשנות/גישה לא חוזר עוד. כך בזכות עבודת המודעות העצמית הסבל נהפך מאויב למנוף לשיפור איכות החיים. בנוסף הפכתי להיות אמפאטי יותר לסבלו של הזולת עם ההבנה שאין שוני מהותי בין סבלי וסבלו של הזולת. בעקבות זאת המרתי גם את האמונה "סבל הוא רע" להבנה " סבל הוא אפשרות לשינוי" , שזה מוביל אותי לתובנה השנייה שקיבלתי מהבודהיזם. התובנה השנייה שקיבלתי כאמת בחיי היתה עיקרון הארעיות האומר בפשטות שהכל משתנה, שאין תופעה אחת במציאות שהינה קבועה. החיים עצמם הם בהשתנות מתמדת: גופנו משתנה ללא הרף, החלקיקים האטומים הבסיסיים הם בתנועה מתמדת, התחושות בגוף אף הן בשינוי מתמיד כמוהן גם רגשותינו, מחשבותינו, מילותינו ומעשנו. גם מחוצה לתודעה שלנו יש שינוי מתמיד, שערי המניות בבורסה הן דוגמה מעולה לשינוי תמידי שמתרחש כל עת שיש המסחר, אופנות משתנות, טכנולוגיות משודרגות ,דגמי מכוניות משתנים, אימפריות קמות ונופלות, כדור הארץ עובר שינויים אקלימיים, וגם ברמת הגלקסיות ישנם שינויים אדירים שמעבר לכל תפיסתנו. אקהרט טולה מספר בספרו "ארץ חדשה" סיפור בודהיסטי שממחיש אמת זאת. הוא מספר על שני אחים שירשו הון אחרי מות אביהם ומצאו שתי טבעות. האח צעיר קיבל טבעת פשוטה עליה היה חרוט המשפט "גם זה ישתנה" בתקופת הסתיו חש האח עצב מסוים אלא שכאשר הוא התבונן בטבעת הוא נזכר שגם התקופה הזו תחלוף ולא התרגש. כך גם בתקופת האביב והפריחה התבונן האח הצעיר בטבעת והבין שגם האושר הזה יחלוף. לעומתו אחיו הבוגר שלקח טבעת הזהב ללא כיתוב שקע במרה שחורה בחורף והפך לדיכאוני. כיצד מתקשר עיקרון השינוי לסבל ? סבל יכול להיווצר כתוצאה מאי קבלת שינויים שאירעו בעבר (למשל פיטורים, תאונות, מחלות) והיצמדות לעמדת קורבן וחסר ישע. סבל יכול להתרחש גם מחוסר נכונות לעשות שינויים נדרשים בחיים (למשל עזיבת בן זוג מכה או עבודה נצלנית). סבל יכול להיווצר גם מהפחד מחוסר וודאות שנוצר מהשינויים וברצון לשלוט על כל השינויים המתרחשים, דבר בלתי אפשרי בעליל. קבלת עצם השינוי כעובדה בכל מצבים אלו ואי מלחמה עימו יכולה להפיג סבל רב. ההבנה השלישית שקיבלתי כאמת בחיי היא של אין אני. עכשיו זה קצת מבלבל, אני לא אומר בזאת שאני לא קיים, אלא שהחלק שבי שתופס את עצמו כנפרד מהעולם ופועל באופן עצמאי ללא תלות בסביבה הוא זה למעשה לא קיים, כי הכול אחד. הבודהיזם אומר שאין אני במובן שאין אני שנפרד מהכלל ושהכול אחד. בניגוד לשני ההבנות הקודמות הבנה זאת היא אמת אינטלקטואלית עבורי ולא חכמה שנובעת מהתנסות ישירה באמת. ומה הקשר בין אין אני (כישות נפרדת) וסבל? משפט המפתח בעניין הוא שכל עוד יש אני יש סבל וקץ האני הוא קץ הסבל באופן מוחלט. זאת עסקת חבילה שהאני והסבל באים ביחד. קבל את שניהם או ותר על שניהם אין דרך ביניים ללא קונפליקט מר. בניגוד לכך האמת השנייה והשלישית של הבודהה אומרות שהסיבה לסבל היא ההשתוקקות וששחרור מההשתוקקות הוא זה שיוביל לביטול הסבל, אך בפועל הסיבה לסבל היא אני הנפרד ולא ההשתוקקות. ההשתוקקות בפועל היא רק תוצאה של האני הנפרד שחיי ממקום של חסך וניתוק מהווית מהאחדות ולכן משתוקק. ביטול ההשתוקקות אם כן היא לא הדרך לביטול כל הסבל שיעלם לחלוטין רק עם ביטול האני. הארה זו היא שגרמה לי להפסיק לפסוע בנתיב הויפאסנה והבודהיזם. הבנתי אם כן שכל עוד יש בי תחושת נפרדות ימשיך הסבל להתקיים בחיי חד וחלק! דרך חקירה באמצעות שאלות כדוגמת אלו של ביירון קייטי וביטול אמונות ופרשנויות צמצמתי באופן רב את הסבל בחיי ושיפרתי את איכות חיי, אך הבנתי שבדרך זו לעולם לא אוכל לבטל את כל הסבל כולו, שכן בצורה ציורית אני עוקר את הענפים של עץ הסבל ואפילו חלק מגזעיו, אך לא נגעתי כלל בשורשיו! ולמה לא נגעתי בשורשיו? כי יש בי קונפליקט פנימי עז. מצד אחד אני רוצה להפסיק לסבול ומצד שני אני רוצה להמשיך להיות קיים (כישות נפרדת). אך אי אפשר לאחוז בחבל משתי קצותיו, האני הנפרד רוצה להגיע לאחדות אך מבלי לוותר על תחושת הנפרדות, אי אפשר להכיל את האחדות בתוך הנפרדות, זה פשוט לא עובד. התעכבתי זמן רב בדרך הרוחנית מבלי להבין את הקונפליקט הפנימי הזה עד תומו והבודהיזם תרם לי בתהליך ההתבהרות הזה. לסיכום אשכתב מחדש את 4 האמיתות של הבודהה שלדעתי טעה באי העברתן בצורה ברורה ומדויקת. האמת הראשונה: הסבל קיים והוא אוניברסלי האמת השנייה: קיימת לסבל סיבה והיא האני הנפרד, זה שתופס את עצמו כייחודי נפרד מהעולם וחסר תלות בו. האמת השלישית: ישנה אפשרות להשתחרר מהאני הנפרד וכך להשתחרר מהסבל. האמת הרביעית: הדרך להשתחרר מהסבל היא ע"י ההבנה שהעצמי הנפרד הוא ארעי וזמני כמו כל התופעות כאן בעולם ורק בגלל ההיאחזות בו הוא כביכול המשכי וקיים, למעשה אין אני. כדי להגיע לשחרור (נירוונה) לא מספיקה ההבנה אינטלקטואלית ויש לחוות ולהיות המצב זה, היות שאני לא שם אין לי מה לשתף אתכם בחוויה, אבל לפחות הכיוון ברור לחלוטין. להשתמע ניר זיגמן |