אם יש משהו מקומם בכך שכמה עיתונאים, פטריוטים כמובן, מטפסים על דפני ליף – הוא נעוץ בעיקר בכך שאותם פטריוטים נבלים אילצו אותה לפרט לפרטים את מצבה הרפואי כדי להסביר את אי התגייסותה לשירות צבאי. כי אותם עיתונאים פטריוטים היו נרגעים באחת אילו אך היתה דפני ליף מתגייסת לצבא – גם אם כל שירותה הצבאי היה מסתכם בהגשת קפה לכמה קצינים חרמנים ובקבלת כמה צביטות בטוסיק. אתה צופה ב"לילה כלכלי" של שרון גל המחוייט ומשתאה כיצד, ערב אחר ערב, האיש ממנף בחריצות אין קץ את האייטם הקרוי דפני ליף ולא מפסיק לטפס עליה. העובדה שבכך הוא משחק הישר לידיהם של מתנגדי מחאת האוהלים והטייקונים למיניהם – העובדה הזו מן הסתם תשתלם לו היטב בבוא היום עד שהוא יוכל להחליף את המרצדס שלו בלמבורגיני. כי הם לא רוצים להבין, אותם עיתונאים מטעם עצמם, שדפני ליף עושה היום עבודת קודש בהנהגת המחאה. כי דפני ליף מלמדת אותנו, את כולנו, שירות לאומי מהו. ועל כך מובטח לה צל"ש ענק ומהדהד. |