כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    המגירה השמאלית שלי

    ארכיון

    0

    לחיות נכון

    2 תגובות   יום שישי , 2/9/11, 13:30

    אם אתם שומעים רדיו, אולי יצא לכם להתקל בפרסומת הבאה: "שלום, מדברת הדירה שלך", אומרת בחורה בקול סקסי-לכאורה, ואז שואלת "אתה כבר לא חושב עלי? למה אתה לא משקיע בי יותר? כבר לא בא לך עלי?". פרסומות אחרות בסדרה מבוססות על פניות קורעות לב דומות מצד הקרבורטור של הבחור, למשל, או ים המלח שאליו הבטיח להגיע ולא קיים. בהמשך הפרסומות מגיע כמובן הפתרון לכל הבעיות: קח הלוואה מכ.א.ל, שפץ את הדירה שלך, תחליף קרבורטור, סע לים המלח, והכל נהדר. ולסיום – הסלוגן הקליט: כ.א.ל. לחיות נכון.

    הסלוגן הזה של כ.א.ל הוא באמת מרשים מאוד. כמעט כמו "מרלבורו – למען הבריאות שלך", או "קוקה קולה – שומרת לך על השיניים". מרשים, כי החברה הזו עושה את הכסף שלה מלשכנע אנשים לחיות לא נכון, דהיינו מעל היכולת הכלכלית שלהם. למשל, לשכנע אותם שאם יידחו את התשלומים שלהם בחודש – החיים שלהם יהיו הרבה יותר טובים, והם יוכלו להוציא הרבה יותר כסף. בעלי שיחיה, אגב, החזיק בעבר בכרטיס אשראי של כ.א.ל. כשהתקשר לבטל אותו, הסביר לנציגת השירות בטלפון שהכרטיס, שעליו הוא משלם עמלה, לא משתלם לו, ולכן אינו מעוניין להמשיך להחזיק בו. "אין בעיה, אני אסביר לך איך הכרטיס יכול להשתלם לך יותר", ענתה נציגת השירות, ובלי להתבלבל הסבירה, שאם יקנה יותר מכפי שהוא קונה היום, יקבל יותר הטבות.

    אולם הפוסט הזה איננו קריאה להחרים את חברת כ.א.ל. (למרות שדווקא מגיע להם). הפוסט הזה הוא קריאה להחרים את מה שחברת כ.א.ל מייצגת. המדינה מגדירה את מצבה הכלכלי על פי רמת הצריכה של התושבים, ולא על פי רווחתם הכלכלית. אם כולם חיים שתי רמות מעל היכולת הכלכלית שלהם, פירוש הדבר שהמשק משגשג. אז מה אם הם שקועים עד מעל הצוואר בהלוואות ומשכנתאות, אז מה אם יש להם אוברדראפט תמידי בבנק – גם הריבית שהם משלמים היא דרך להרוויח עליהם כסף. אז מה אם הם מיואשים? אולי ייצאו לאיזה שופינג ניחומים, גם זו דרך להניע את המשק.

    הטייקונים מרוויחים כמובן באופן ישיר מההרגל שלנו לצרוך מעל ליכולותינו, בוודאי כאשר הסופרמרקט שאנחנו קונים בו והבנק שאנחנו לווים בו כסף נמצאים למעשה באותה בעלות. גם המדינה מרוויחה יפה מאוד מהרגלי הצריכה שלנו, באמצעות המסים העקיפים, וזה בלי להתייחס בכלל לראשי המדינה ולקשרים שלהם עם בעלי הסופרמרקט והבנק. ועכשיו, בעקבות המחאה, הם כולם לוקחים את הרגלי הצריכה שלנו ודוחפים לנו אותם לפרצוף. אין בכלל שום בעיה, הם אומרים, מצבה הכלכלי של ישראל מעולם לא היה טוב יותר. הבעיה היא שהציבור מפונק. הציבור נוסע לחו"ל, קונה מכוניות, אוכל במסעדות, משתמש בסמארטפונים, קונה מסכי פלזמה, ובסוף עוד מתלונן. מעניין, באמת, איך היו נראים המדדים הכלכליים של ישראל לולא היה הציבור עושה את כל אלה.

    יש בעיות שלא יפתרו באמצעות מחאה צרכנית, אלא רק באמצעות רגולציה מלמעלה. משבר הדיור, למשל, כיוון שאין לנו באמת אפשרות לא לגור, או לגור פחות. כך גם לגבי התחבורה הציבורית, הרפואה והחינוך. אולם בזמן שהמחאה החברתית מנסה להביא לשינוי הכרחי בתחומים הכל כך חשובים הללו, הדרך המשמעותית ביותר שיש לנו להשפיע על מרכיבים רבים אחרים של יוקר המחיה היא להקטין את הצריכה שלנו. חשוב לעשות זאת כדי שהמדינה והטייקונים יתחילו להרגיש את הבעיה בכיס שלהם, כי נראה שבכיס שלנו היא לא כל כך מפריעה להם. חשוב לעשות זאת גם כדי לסתום את הפה לליברמן ודומיו, שמשתמשים בתירוץ הפלזמות כדי להסיט את תשומת הלב מהבעיות האמיתיות. ולא פחות מכך – חשוב לעשות זאת כדי לא לקחת אפילו חלק קטן בתרבות של "לא חשוב מה אני צריך, אני רוצה הכל הכי טוב והכי הרבה, כי מה שיש לי זה מי שאני". זו בדיוק התרבות הגרגרנית של הטייקונים, והיא שהופכת את הקפיטליזם משיטה כלכלית לגיטימית לדיר חזירים.

    אני לא מדברת על התנזרות מבילויים, או על לחסוך כל שקל בשביל הבית שלעולם לא נוכל לקנות. אנשים לא חיים כדי לשרוד, ואיכות חיים היא לא מילה גסה. אבל האם הפופקורן, שעולה כמו הסרט, באמת משפר לנו כל כך את חווית הצפיה, או שפשוט התרגלנו ובלעדיו אנחנו מרגישים מקופחים? האם אנחנו באמת צריכים להחליף מכשיר סלולרי כל שלוש שנים, או שזה מה שכולם עושים, ולכן גם אנחנו? האם באמת סמארטפון יעשה את החיים שלנו מאושרים יותר? האם אנחנו באמת צריכים כבלים, או שממיר עם ארבעה ערוצים + מנוי שנתי לספריית וידאו יבדרו אותנו טוב באותה מידה, וגם ישאירו קצת זמן לקרא ספר? והספר – האם תולעי הספרים שבינינו באמת צריכים לקנות שלושה ספרים במאה בכל ביקור בסטימצקי או צומת ספרים, שתיהן עושקות גם אותנו וגם את הסופרים, כאשר בהרבה מאוד ערים,  תל אביב למשל, יש ספריות ציבוריות לא רעות בכלל, בחינם. רבים מאיתנו לא יכולים לוותר על אוטו בתנאי התחבורה הציבורית במדינה, ונאלצים לפרנס את רשתות התדלוק, אבל לקפה ומאפה שמנסים לדחוף לנו בכל חנויות הנוחות של הרשתות הללו אפשר לסרב בנימוס. לא צריך לקנות קופונים שאנחנו לא יודעים מתי ואם בכלל נשתמש בהם. לא צריך להענות למבצעי "קנו שני זוגות מכנסי ג'ינס וקבלו עוד זוג במתנה", כשבעצם באנו לקנות רק זוג אחד. ובנושא שאני לא מבינה בו שום דבר, אך מסתמכת על גדולים וחכמים ממני, לא חייבים לקנות לילד את העגלה היקרה ביותר.

    מכל אלה אפשר להמנע, לא כי לא מגיע לנו. מגיע לנו לא פחות מאשר לאזרחיה של כל מדינה אחרת. אלא כי יש בעיה כלכלית במדינה, ואנחנו צריכים לזעוק אותה, והקטנת הביקוש היא הכלי החזק ביותר שיש לנו בשיטה הקפיטליסטית. וכל עוד יש בעיה כלכלית במדינה, במקביל לנסיונות לתקן אותה ברמה הגלובלית, כדאי שניקח קצת אחריות איש איש על עצמו, וכל אחד ישאל את עצמו מה הוא יכול לעשות, לא בשביל המדינה, אלא בשביל עצמו, בשביל לחיות נכון וטוב יותר, בתנאים הקיימים. 

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/9/11 18:51:
      מזכיר לי את הפילוסופיה הסטואית: מטרתו של האדם היא להגיע אל ה-'אטרכסיה' : העדר הזעזוע. אדם צריך להיות מאוזן ולהימנע מקצוניות ומדחפים רגעיים. אבל בדור המסרים המיידיים, פייסבוק וכו' זה כמו לבקש לרוקן את הים עם כפית. יודע אדם נפש בהמתו, ומבחינה זו כ.א.ל יצרה קמפיין חכם שיודע לאן לפנות וכיצד להוציא עוד שקל ועוד שקל מקהל לקוחותיהם.
        2/9/11 14:28:
      לא יכולתי להסכים יותר!‏