זה התחום האפור שבו המוסיקה מפסיקה להיות "רק" מוסיקה, רצף של צלילים עם הרמוניה וקצב, והופכת להיות משהו אחר. היא הופכת להיות לינק רגשי, לינק למקום חבוי במעמקי הנפש.

וההאזנה הולכת ומתכנסת לתוך עצמה: אלבום אחד, שיר מתוכו, בית-פזמון, כמה מילים, פריטה על גיטרה, ואז -

"לחץ על הקישור כדי לחזור לגיל חמש-עשרה" - - -

והצליל ההוא של הגיטרה, ואתה לוחץ על הקישור ואתה בן חמש-עשרה שוב, נזכר בהיא שהתאהבת בה באותו חורף מושלג וסוער, וההתפכחות המתסכלת, האיטית, כי בגיל ההוא כל חודש הוא נצח, והטעם המריר של הקיץ הרותח בפריז, קיץ אינסופי שנגמר שוב בחיפה.

*

ג'ורג' הריסון נולד בליברפול ב-25 בפברואר 1943 והצטרף לביטלס בהיותו נער צעיר. בתחילה, השפעתו בלהקה לא היתה כה רבה; הוא מיעט להלחין ולשיר, והסתפק בתפקיד הגיטריסט, זה עם הצליל העשיר שמושפע מבאדי הולי והקריקטס, מנגן קצת גיטרת-קצב ופה ושם סולואים קצרים, עצבניים.

וכאילו לא די באופיו הביישני-משהו ובפרצופו חסר-המבע, הריסון נחבא מאחורי גבם הענקי של לנון ומקרתני, שני כוכבים-מלידה, שגם כתבו את רוב החומר לביטלס. דברים החלו להשתנות ב-1965, אז גיבש לעצמו הריסון קול אמנותי ייחודי.

אחזתי בגיטרה לראשונה בגיל חמש-עשרה, מתוך מטרה לנגן כמו הריסון. לא להיות מושפע מ- , או לקבל השראה, אלא בארוגנטיות אופיינית לזמן ולגיל ולסביבה - לנגן כמו הריסון. להיות הוא. חד וחלק . העובדה שהגיטרה הקלאסית שלי, שעלתה 400 פרנק ברובע הזונות בפריז, היתה הדבר הכי רחוק מהריקנבייקר הנחשקת שלו, לא באמת הפריעה לי. מרגע שהנחתי ידי על הגיטרה, יום אחרי יום ושבוע אחרי שבוע, האקורדים של הביטלס נשזרו ברחובות הפריזאים הרטובים. החורף המפתיע של 90-91 הסתמן אז כאחד הקשים מזה עידנים, ואני כיליתי שעותיי עם שישה מיתרים, וקלטות שהחלו להישחק מרוב השמעה והרצה קדימה-אחורה. בשלג הראשון כבר ניגנתי את I need you מתוך Help בצורה מניחה את הדעת.

ככה נראית פריז בשלג. מקור תמונה: בלוג צילומים של סטיבן אנסוורת'

בסוף 1965 הוציאו הביטלס את Rubber soul , לטעמי אחת מיצירותיהם השלמות והמעניינות ביותר. הריסון, שהחל באותה התקופה להתקרב להודו, ניגן בסיטאר בשיר Norwegian Wood . שני הלחנים שלו באלבום הזה - Think for yourself ו- If I needed someone כבר עומדים בשורה אחת עם שאר שירי הביטלס. זה האחרון גם דיבר אלי בסנטימנטליות הפשוטה שלו, רומנטיקה עדינה וחפה ממניירות .

Carve your number on my wall
And maybe you will get a call from me
If I needed someone

בקצב החיים ובגיל הנוכחי קצת קשה להאמין, אבל היתה תקופה בחיי בה תמו חובותי כל יום בשעה אחת בצהריים, ומאותו רגע ועד לבוקר שלמחרת - אני אדון לעצמי ולזמן שלי. כנראה שלהיות תלמיד תיכון זו לא משרה רעה בכלל, ולכן חבל שאנחנו נאלצים לחוות את התקופה בדיוק בגיל הכי פחות מתאים. להגיד שהייתי פקעת עצבים באותה שנה יהיה אנדרסטייטמנט מעניין. העיר הגדולה - באמת גדולה - התנפלה עלי ולפתה בגרוני, ולא הרפתה. המוסיקה של הביטלס היתה נחמה, מזור להתאהבויות שנידונו-מראש-לכשלון.

*

ב-1966 יצא Revolver , שנחשב גם היום באוזני רבים לאחד מאלבומי הרוק הגדולים של כל הזמנים. ריבולבר סימן אצל הביטלס התקדמות נוספת לעבר החשמל והרוק, יחד עם הפסיכדליה, הסמים והודו. הנושאים בו כבר היו מגוונים, מנקודת מבט בוגרת וצינית יותר - פחות רומנטיקה ומתיקות, קצת יותר מרירות ומבט מפוכח על החיים. הריסון, אז בן 23, השאיר חותם מובהק במוסיקה של הביטלס באלבום הזה: החל בשיר הסרקסטי Taxman אותו כתב (אבל לא ניגן סולו גיטרה) , דרך And your bird can sing , אותו לא כתב אבל תרם לו סולו-גיטרה עוצר נשימה, ועד ל - Love you to המסומם. וגם מכאן לא נפקד השיר שדיבר אלי יותר מכל, I want to tell you , על חוסר היכולת להגיד את מה שכל-כך רוצים להגיד, מרוב שרוצים להגיד, ואי-אפשר, בעצם, להגיד .

I want to tell you
My head is filled with things to say
When you're here
All those words, they seem to slip away

But if I seem to act unkind
It's only me, it's not my mind
That is confusing things.

ומכיוון שעיתותי היו בידי, ומכיוון שכבר אז היתה סבלנותי מוגבלת מאוד, ומכיוון שגרתי בעיר שאין מתאימה ממנה לעשות זאת - התחלתי לשוטט. טיולים של שעות ארוכות בחוץ, מצהריים עד לילה, שוטטות חסרת כיוון או מטרה, העיניים קולטות כל פרט, והאזניים קשובות לפסקול העירוני הסמוי, הרגליים הקפואות מחפשות את סבכת-המטרו המהבילה, והראש כבר רחוק רחוק, מהרהר לו באותה אהבה אבודה, מרחף לו ממעל ורואה את העיר הגדולה ממעוף הציפור.

תקליטים נדירים היו אז דבר נדיר-באמת, לא משהו שמורידים באימיול בחצי לילה במקום בשעתיים, כי מי ידע אז מה זה אינטרנט בכלל, בחורף של 90-91. מחשב היה הדבר המגושם ההוא, עם המסך הירוק-שחור, שכל תכליתו - חיבור למדפסת סיכות רועשת . ותקליטים נדירים, בכל זאת, ניתן היה למצוא בחנויות נדירות עם מוכרים נדירים. וכזו היתה חנות fnac הענקית ב- rue de Rennes האפור וחסר-הייחוד, מרחק חצי שעה הליכה מביתי. ולמרות היותה חלק מרשת קפיטליסטית וממוסחרת (אז עוד לא ידענו שהיא כזו) , החנות ההיא התברכה כאמור במוכרים נדירים ובעלי סבלנות-של-ברזל, שהתאימו כמו כפפה ליד קפואה לחוסר הסבלנות המתפרץ שלי ולרעב למוסיקה, זה שלא ידע אז שובע. חפרתי אז באלבומי הסולו של הריסון, בולע כל צליל וכל מילה. קריירת סולו משונה היתה לו, להריסון, מאוד לא-אחידה ברמתה . Dark Horse ו - Material world , אותם השגתי שם בקלטות יוצאות-דופן בכיעורן, כישפו אותי . לא מפסגות היצירה של הריסון, אבל אז כבר הייתי מכור לגמרי לקולו הדק, המרגיע, ולמגע-המיתרים שלו. ואת אלה מצאתי שם בכמויות, החומר ההוא שהיה משאב נדיר באלבומי הביטלס. בחלקה השני של החנות, חלק הספרים, ישבתי וקראתי ביוגרפיה מוסיקלית של הביטלס, מתעמק בפרטים הקטנים, מרותק מהסיפורים הרכילותיים על הידידות-יריבות בין הריסון לקלפטון.

שלג מחוץ לגני לוקסמבורג. מקור תמונה: בלוג צילומים של סטיבן אנסוורת'

*

האלבום הלבן של הביטלס נחשב, במידה רבה, ליצירה של ארבעה אינדיווידואלים. אלבום כפול, ארבעה צדדים, והחיבור בין חברי הביטלס כבר החל להיפרם אז. המתיחויות, השנאות הקטנות, הלחץ, יוקו אונו, כל אלה נתנו אותותיהם בארבעת החברים. השירים - וההקלטות בעקבותיהם - הפכו אינדיווידואליים, פרוייקטי-סולו קטנים . השירים כאן מכסים כל אספקט אפשרי וכל ניואנס במנעד הרגשות האנושי: מהייאוש שב - Yer blues עד לשטותניקיות של Don't pass me by , מהעצב הדק של Mother nature's son ועד לאופוריה של Why don't we do it in the road , מהגסות והחספוס של wild honey pie ו Helter Skelter ועד לעדינות האינסופית של I will ו - Julia , שני השירים שחותמים את צד 2 . האלבום הלבן הוא רכבת-הרים רגשית מטלטלת, טיסת-לילה מושלמת שזורקת את המאזין לשינה טרופה ומסוייטת.

זו אולי לא פסגת היצירה של הריסון, אבל הוא נותן כאן כמה רגעים מצמררים. Long long long המופנם , ולעומתו While my guitar gently weeps האפי, כנראה קטע ה - signature של הריסון , ודווקא עם סולו של אריק קלפטון.

I look at you all see the love there that's sleeping
While my guitar gently weeps
I look at the floor and I see it need sweeping
Still my guitar gently weeps

I don't know why nobody told you
how to unfold you love
I don't know how someone controlled you
they bought and sold you

בדיוק עשר שנים אחר-כך, בחורף 2001 , שדווקא היה נעים, צעדתי שוב ברחובות האלה. הפעם כבר לא לבד, וההליכה כמתבקש מתונה יותר, אני בוחן את העיר מזוית קצת שונה, גם דרך עיניה. הליכת-בוקר נעימה בשדרת סן-ז'רמן, הרגליים נשרכות מאליהן לסן-סולפיס ומשם לגני לוקסמבורג, ובחזרה לרובע הלטיני. ושוב מערבה ודרומה, ופתאום מתנשא לפני rue de Rennes שכמעט הספקתי לשכוח מקיומו. האפרוריות עדיין שולטת בו, אני מזהה ממרחק את חנות התקליטים ומתחיל לספר לה על שעות ההאזנה הרבות, על הרגלי השוטטות שנולדו אז, על המוסיקה, על גיבורים שנשכחו-מעט, על הכל. היא מסתכלת, סקרנית, מבינה-לא-מבינה, אנחנו עוברים ליד דוכן עיתונים ואני רוכן, אוטומטית, מציץ בעיתון, נדהם - - -

"ג'ורג' הריסון מת בגיל 58" .

*

*

*

זה התחום האפור בו המוסיקה היא כבר יותר מרצף הצלילים הפשוט, הקצבי, שהועידו לה יוצריה.

וכשתלחץ על play יופיע הלינק הפנימי , ובצלילים הראשונים של Here comes the sun תעקוב אחרי הלינק שישלח אותך לאותו ליל חורף צורב, הרגליים הקופאות מחפשות את סבכת המטרו המהבילה, האזניים כרויות לפסקול הסמוי של העיר, ועמוק בפנים כבר תדע שהאהבה הזאת אבודה לך, היא לא בשבילך, ואתה תצעק עם האזניות -

Here comes the sun

It's all right

ותדע שזה נכון -

כשתצא השמש, הכל יהיה בסדר .

Little darling, it's been a long cold lonely winter
Little darling, it feels like years since it's been here
Here comes the sun, here comes the sun
and I say it's all right

George Harrison , 1943 - 2001

שלושה שירים, מתוך הופעות :

here comes the sun מההופעה לבנגלדה-דש , 1971 .

If not for you הנפלא , בדואט עם בוב דילן. מתוך אותה הופעה .

Give me love בהופעה ביפן .