יותר משאני שמחה לגלות שמחאת המליון נגמרה הרבה מעבר למליון (בהנחה שכחצי מליון צעדו ברגליהם והרבה יותר הצביעו בשלט הטלוזיה), אני שמחה לגלות שהקהל שר באותה התלהבות את שריו של איל גולן ושל שלמה ארצי. אותו קהל, ש"הואשם" ב"אשכנזיות", ב"התייפיפות" שר את 'אותן המילים' ואת ה'יהלום' באותה התלהבות. מקומֶם אותי הנסיון של גורמים שונים לקבע את המיתוס שדוקא האשכנזים הם אילו שיעדיפו את המוסיקה של ארצי והמזרחים את של גולן. לא יודעת כמה אני מייצגת, ובכל זאת אשתף: אני קרית גתית, נולדתי בקרית גת, למשפחה מזרחית, גאה, מתורבתת, לא מעמד הנזקקים. כדאי שתדעו שם באולפני החדשות, שיש הרבה משפחות בפרפריה, שהן כאלו. מעולם לא שמעתי תלונות על המצב, למרות שהיו תקופות לא פשוטות. באייפד שלי לא תמצאו שירים של איל גולן (של זוהר ארגוב דוקא כן, בזכות מי שהיה מפקד הטייסת שלי פעם מזמן), אבל תמצאו לא מעט של שלמה ארצי, יהודית רביץ, קורין אלאל, המכשפות ושלום חנוך. אז אולי תרדו כבר העץ המעיק של העדתיות? המחאה היא צודקת, הקהל הוא אמיתי, המצוקות הן אמיתיות והפתרונות בנתיים אַין. הממשלה ממשיכה להעסיק מלעיזים שיזרימו לתקשורת הערכות שליליות על עֹצמת המחאה, על הייצוג החלקי של העם על מינו גילו והעדפותיו במוסיקה. זאת, במקום להצטרף לקריאה הרמה של העם, הברורה, הבהירה ובעיקר המתורבתת: "עזרו לנו לחיות בכבוד".