אני עובד קשה על הרכבת הפאזל מחדש של הנאיביות שלי. הרבה חלקים 350 בטח כל חלק משוייך לאירוע או אישה או ילד שלי. כל חלק הוא ריב כל חלק הוא דקה שהייתה במדבר יהודה שורה בספר הנסיך הקטן או העץ הנדיב או ציפור הנפש או הספרים שנקראים "האהבה היא ..." והיו ימים שנחש בריח בלע פיל ושירים של יהונתן גפן היו טהורים. היו לי שנים של כתיבת שירים על הרים, וצוקים, וחמוקיי נשים. מתבגרים, כלכלה, קריירה, ילדים מתגרש, מתחתן, גדל. בגיל 43 יש לי ילדה בת 3 שמדריכה אותי בחזרה לנאיביות. זו עבודה קשה לפצח לנגח לשבור את קרום הגיל והתרגיל. את העייפות והרמת הידיים את חוסר האמונה והשיגרע אל נאיביות של שקיעות חוף וירח אל שיר אהבה אל מגע בתול אל חיזור ושאיפות חיזור בפתק, ונייר מכתבים. סוגר עיניים ונח. המנוחה מאפשרת לאגור קוחות כדי לא להיות נטוש כמו חוף ולאסוף את הנאיביות לומר אני נאיבי להשאיר לעצמי להלחם על הנאיביות שלי. |