געגועים נוראים
יהודה עמיחי

נפלו עלי געגועים נוראים, כמו בני אדם
על תצלום ישן הרוצים להיות שוב
עם המסתכלים בהם, באור הטוב של המנורה.

כאן בבית הזה אני חושב, איך אהבה
נהפכת לידידות בכימיה של חיינו
ועל הידידות המרגיעה אותנו
לקראת המוות.
ואיך חיינו הם כחוטים בודדים
בלי תקווה להיות שוב ארוגים בבד אחר.

מתוך המדבר מגיעים קולות סתומים.
אבק מנבא אבק. מטוס חולף
סוגר מעלינו רוכסן של שק גורל גדול.

וזכר פני נערה שאהבתי עובר
לאורך העמק, כמו האוטובוס הזה בלילה:
הרבה חלונות מוארים,הרבה פניה.