רוב האנשים שאני מכיר תומכים במחאה באופן עקרוני, אך לא עד כדי כך שיצאו מבתיהם וילכו להפגין. נו אני לא טוב מהם בהרבה, ובכל זאת החלטתי לעשות מעשה וללכת ל"הפגנת המיליון".

היציאה

השעה כבר הייתה רבע לתשע, הילד שקע בשינה עמוקה ולא ניתן להעירו, אני סבלתי מכאב ראש טורדני ואשתי ניסתה להניע אותי מ"פרץ המהפכנות" הפתאומי. לאחר לבטים החלטנו לשכן את הבן עם הדודה, ולהמיר את ההפגנה הגדולה בתל אביב בהפגנה קרובה יותר שנערכה באזור השרון. אפשר לקרוא לזה מחאה חברתית בתנאים דה לוקס. ללא הפקקים הזיעה ובעיות החנייה של תל אביב. באים, קוראים מספר קריאות, הולכים כמה מטרים וחוזרים הביתה. אפילו הכנתי שלט "מדינת ישראל בערבון מוגבל" כרמז לערבות ההדדית ז"ל של מדינתנו. אשתי העירה בחכמה שאף אחד לא יבין את השלט חוץ ממני. ויתרנו על השלט ונסענו.

התפאורה

הגענו להוד השרון ברבע לעשר לערך. יש משהו מוזר במחאה חברתית דווקא בהוד השרון – כאילו שהצעד הבא לערוך מחאה חברתית בסביון. מצד שני גם כיכר המדינה הוא לא בדיוק מקום המפגש של החלכאים והנדכאים. בקיצור, זרמנו. בדרך ראינו שבתי הקפה מפוצצים ושאלנו את עצמנו האם מישהו הטריח את עצמו להפגנה. כשחנינו את הרכב, גילנו שעשרות מפגינים עושים את דרכם חזרה למכוניותיהם. חששנו שאיבדנו את ההזדמנות לעשות צדק חברתי. החששות היו מוגזמים. בלב הרחוב הראשי של הוד השרון התגודדו כשלושת אלפים איש! כיוון שמסלול הצעידה היה כמאה חמישים מטר, הצועדים צעדו למעשה הלוך וחזור באותו רחוב. כך באי סדר מופתי חלק דרומה חלק צפונה – כל אחד והכיוון שלו. מעל ראשי המוחים בלטו שלטי פרסומת. ביניהם הזדמנות לקניית דירה 4 חדרים רק במיליון וחצי שקל, וכן הזמנה לחנות מוצרי חשמל שמתגאה בפרסומת ה"עם דורש מוצרי חשמל זולים".

ההפגנה

בסופו של דבר הבחנו שהטור המרכזי הולך בכיוון המנוגד לנו. הבטנו בשלטים הספורים – אשתי טעתה – רוב השלטים היו מובנים בעיקר לכותביהם. השלט היחיד שנחרט לי בזיכרון הוא "סבתא היא לא בנק" (כנראה סבתא שמחתה נגד נכדיה?). בצעדה בלטו שלושה דוברים נושאי מגהפון – כשכל אחד מהם מנסה לחמם את הקהל שמסביבו. הראשון ביניהם באמת השתמש בססמאות המחאה המוכרות (העם דורש צדק חברתי) ואכן כחמישה אנשים ענו אחריו כהד. השני גם הוא פלט משפטים קצרים מלאי חשיבות – אלא שמשום מה הוא בחר לאומרם בשפת הג'יבריש. הקטע המוזר שגם אחריו חזרו מספר אוהדים – גם כן בג'יבריש. אך המוזר מכולם היה נושא המגהפון השלישי. שלא כקודמיו הוא לא הסתפק במשפטים קצרים אלא נשא הגיגים נפתולים על חשיבות ה-ביחד וכמה טוב החיבור שלנו. על המשפטים המורכבים שלו איש לא יכל לחזור וכך הוא נע ונד בין המון האנשים בבדידות מזהרת. ללא שום יד מכוונת נע לו הקהל שקוע בשיחות חולין, עד שלפתע על אחד עמודי התאורה, חמוש במצלמה עם עדשת זום אימתנית, הופיע צ'ה גווארה הישראלי וצעק בקריאות קצובות ותקיפות "העם דורש צדק חברתי! העם דורש צדק חברתי!". חשמל הורגש באוויר, כל הקהל עצר את פטפוטיו והביט בצעיר הכריזמטי. לאחר 20 שניות של חסד חזר הקהל לעינייניו הבוערים, ו"צ'ה" התמקד במלאכת הצילום. מהמעט שקלטו אוזני השיחות נסבו על רכילות מקומית, על פרק חדש בטלוויזיה ואפילו הושמעו מספר טרוניות על תפקוד הממשלה. לפתע שמתי לב שאשתי מקשיבה רב קשב לאחת השיחות. אולי נמצע בקהל "ברל כצנלסון" מודרני ששוטח את משנתו? אפס, השיחה נסבה סביב מתכון לפאי שזיפים. המשכנו להתגודד חסרי כיוון. מדי פעם הופיע שוב הצ'ה הישראלי בקריאות דרישה לצדק חברתי. בפעם השנייה המפגינים הביטו בו בביקורת על ההפרעה שקריאותיו גורמות.

החזרה

לאחר כחצי שעה של הפגנת שוטטות, חזרנו למכונית טובי לב על שמלאנו את חובתנו האזרחית. יחד עמנו צעדו בחזרה למכוניתם עוד עשרות מפגינים. מולנו הגיחו ממכונותיהם עשרות מפגינים טריים. בעמודי החדשות סיפרו על הפגנת הענק והחלו הוויכוחים הרגילים על גודל ההפגנה. אך ההתעסקות בשאלות אלו מחמיצה את העיקר - פאי השזיפים שנחשף בזמן ההפגנה התגלה כמשובח ביותר.

אחרית דבר

בדרך חזרה מההפגנה הרגשתי תחושה חריפה של אנטי קליימקס. של הפגנה שאינה רחוקה בהרבה מצעידה סתמית ברחוב. בדיעבד נראה לי שהחמצתי את כוחה האמיתי של אותה מחאה. שכן המחאה הייתה בדיוק המשך של החיים, או אם תרצו הפגנה מתוך החיים. לא מופע מרהיב שדורש לעצור ולהקשיב, לא משהו כביר שנוכל לספר לנכדינו, לא אידאולוגיה סוחפת שמאירה את החיים באור חדש, פשוט אנשים שמנסים לעבור את היום יום בשלום, עם תקווה מינימלית לבטחון כלכלי.