היום האפור שלאחר המהפכה הוא מושג מוכר ממדעי המדינה שמתייחס למנהיגים מהפכנים אשר סוחפים אחריהם את העם ומצליחים להפיל את השלטון על ידי מהפכה, אך מתקשים להתמודד עם הבוקר שלאחר המהפכה, בו הם קמים למציאות חדשה אותה הם יצרו, אך אין הם יודעים כיצד להתמודד עמה.

הזמנים משתנים

אל תטעו, אנחנו היום בעיצומה של מהפכה. היא אולי החלה מעשרות בודדים של צעירים תימהונים שהקימו מספר זעום של אוהלים ברוטשילד אשר ניתן היה להתעלם מהם, אך הם צמחו למאות אוהלים בעשרות ערים ומאות אלפי אנשים מכל קצוות הארץ אשר שוטפים אותה לאורכה ולרוחבה בהפגנות ענק שלא נראו כאן מעולם. זוהי מהפכה. היא אולי החלה ברחוב אך ללא ספק תניב את פרותיה בשלטון.

אף אחד, גם לא הפוליטיקאי הציני והאדיש ביותר, יוכל כבר להתעלם מהשינוי שקורה כאן בקיץ האחרון, אשר הגיע לשיאו בהפגנת הענק אמש. אולי לא יצאו מיליון איש לרחובות , אך יצאו מאות אלפים. וזה מספיק. זה מספיק בשביל להעיר גם את ראש הממשלה הרדום ביותר. 

הזמנים משתנים

"..כדאי שתתחיל לשחות או שתשקע כמו אבן כי הזמנים משתנים..." אמר בזמנו המוזיקאי המהפכן בוב דילן. השורה הזאת מופנית כיום לביבי, כדאי שתתחיל לשחות. או במילים אחרות, כדאי שתתחיל להתחבר למציאות הרבולוציונית שסובבת אותך. כיוון שהיא לא הולכת להיעלם. אינך עוד יכול לתלות תקוות בספטמבר כי ספטמבר כבר כאן.

 מקפלים את האוהלים

כבר היום ראינו כיצד התחילו לפרק את האוהל המרכזי של התאחדות הסטודנטים ברוטשילד, וכך גם בערים נוספות. זה בסדר, וזו גם תגובה נכונה, היות שהאפקט כבר נעשה. מאות האוהלים ברחבי הארץ נצרבו בזיכרוננו והם יישארו שם. גם האפקט של מאות אלפי האנשים שיצאו לרחובות כבר נצרב.

מה עכשיו? עכשיו מתחילה העבודה האמיתית. צריך לעבוד וצריך לעשות את זה מהר לפני שהאפקט יתמסמס. כאלה הן מהפכות, הן יכולות בן רגע להעיר אותך מתרדמת ארוכה ולהביא אותך במוצאי שבת עם אשתך וילדיך לכיכר לצעוק סיסמאות שלעולם לא חשבת שתצעק ולהניף שלטים נגד אי הצדק במדינתך שלעולם לא חשבת שתניף. זהו אופיין של מהפכות, הן נכנסות לך לדם, זורמות לך בעורקים ומפעימות לך את הלב. אולם כפי שהן ממריצות אותך כך יש להן גם נטייה להתמסמס ולהיעלם. האדרנלין יורד, כבר אין חשק לצאת מהבית (הרי לא כל שבוע תרצה לבלות את מוצ"ש עם האישה והילדים בכיכר...) וכך לפני שאתה שם לב, אתה כבר חוזר לשגרת חייך, וההפגנות והמחאה אינן אלא זיכרון רחוק.                                              

ושוב ליום שאחרי המהפכה                                                                                           

גם אם לא הצלחנו (לא ניסינו) להפיל את השלטון אמש, הרי שכן קמנו היום לבוקר שאחרי המהפכה. העם יצא לרחובות להפגנה הגדולה ביותר שנראתה אי פעם. זה כבר לא חשוב אם האוהלים יישארו או יקופלו. מה שצריך לעשות עכשיו זה בעיקר לשנות את השיח. ועדת טכנטנברג - כבודה במקומה מונח, אך אל לנו לשים את יהבנו על ועדה זו או אחרת שראש ממשלתנו הבטיח לנו שתשנה את המציאות (והלוואי שהיא אכן תשנה) מפני שלא ממנה תגיע הבשורה.

מספיק שנים אפשרנו למצב הביטחוני לנהל את חיינו ולהשתיק את חוסר השוויון במדינתנו (ובעיקר חלוקת המשאבים האבסורדית) ואת חוסר הצדק המשווע בחיינו. לא עוד. סביב זה צריך לסוב השיח. האם חלוקת העוגה צריכה להיות אחרת, כך שיינתן יותר לרווחה ולחינוך ופחות לביטחון? למי שייכים משאבי הטבע (כמו ים המלח למשל), למשפחת עופר או לאזרחים? מי זכאי לדיור בר- השגה? רופאים, עובדים סוציאליים, מורים ושוטרים ?     

זה צריך להיות השיח החדש וזה מה שישנה את העתיד. אם נדבר על זה ואם נתעסק בזה ואם נילחם על זה אז זה יקרה. הבוקר שאחרי המהפכה הוא שחר של יום חדש. והוא לא חייב להיות אפרורי, הוא יכול גם להיות ורוד.