הייתי אז בן 3, לא זוכרים הרבה. אני זוכר שנשארתי בבית באותו יום, גם אמא הייתה בבית. הטלויזה הייתה בשחור לבן (כמה חודשים מאוחר יותר אנסה לטפס עליה ואפיל אותה - ישאר לה סימן קטן בפינה העליונה מהארוע אבל היא תמשיך לעבוד, פאר היצירה הגרמנית או לא?)

אני זוכר שראיתי בטלויזיה מטוס ואנשים ואת ההתרגשות של אמא, ודי.

זיכרון הוא דבר מוזר, מאיפה ילד בן 3 ישים לב לפרטים? אולי אני זוכר שאני זוכר? מצד שני עד שנת 96' הזיכרון שלי היה מושלם, אח"כ באה ההדרדרות.

15 שנה אח"כ ביקרתי, במסגרת קורס בערבית שעשתי לקראת הצבא, במצרים - קהיר ואלכסנדריה. מאחר ודיברנו כולנו ערבית משעות אחה"צ היינו חופשיים לעשות ככל העולה על רוחנו. על אלכסנדריה אין לי מה לספר, הרגשנו שם יותר כמו תיירים רגילים ללא עיניין מיוחד בשעות אחה"צ, אבל קהיר....

במהלך הביקור החל חודש הרמאדן כך שברגע אחד שעות הלילה הפכו לסוערות. חלקנו הלכו לקזינו, חלקנו הלכו לחאן-א-חלילי השוק הענק, ואחרים יצאו לבתי קפה בעיר לשבת עם המקומיים. הספקתי להנות מכל העולמות.

האם יש שלום כיום? כרגע לא הייתי חוזר על מה שעשיתי בגיל 18, אני יותר חושש ולא הייתי מסתובב בכזו פתיחות.

האם היה שלום אז? מצד אחד רק המוזיאון שהם בנו לכבוד ה"ניצחון" שלהם במלחמת אוקטובר (יום-כיפור) מראה כמה הם שונאים אותנו (ואת המגלומניה של מוברק שדוחק לפינה את סעדאת), אבל בערב כשישבתי בבתי קפה שכונתיים שתיתי אתם עשנתי נרגילה ושיחקתי המון דומינו התחושה הייתה שונה, של דו קיום מסויים, היה קשר אבל יתכן שהוא היה על בסיס עיסקי כי היינו לקוחות.

דרך אגב, חאן-א-חלילי מקום מדהים וזכור לי ככיף בלתי פוסק.

ביום שישי רצינו בערב ללכת להסתובב בכיכר הגדולה מול מוזיאן קהיר, מקום יפה עם בית קפה שכל השבוע היינו בו. לבקשת חבר הוחלט לצעוד ברגל כי שישי היום. בדרך עקפו אותנו מספר אמבולנסים ומכוניות משטרה, וכשהגענו גילינו כי בית הקפה בו ישבנו כל אותו שבוע פוצץ ע"י האחים המוסלמים.....

שני תיירים נהרגו באותו יום, מאנגליה ושוודיה אם אני זוכר נכון, הפיצוץ אירע בשעה שמעולם לא היינו בה בבית הקפה מאחר וזו הייתה שעת הארוחה במלון, יתכן שהפיצוץ לא כוון נגדנו, אבל...

אז מי צריך להגיד שלום קודם? זה שיורד או זה שעולה?