ביתא ישראל
בוקר בנתניה. בתחנה המרכזית התגלה חפץ חשוד. אני עומד בפינת רחוב אחד-העם ליד פיצוחי אלגרה ומביט מעבר לרחוב בצבר הקהל המשועמם והדהוי הממתין להיכנס לתחנה ולנסוע לעבודות המסריחות שלו. אני ממתין שיאספו אותי ברכב. סיפור ארוך.
זה רחוב של חנויות אתיופיות. אני מציץ לאחת מהן כדי לבדוק אם יש דיסק של מחמוד אחמד, אליל אתיופי שלא מזמן שמעתי כיסוי לשיר שלו בהופעה דחוסת-התלהבות ועוואנטה של בוגרי רימון. בלי זכר להתלהבות או עוואנטה, ובלי להסתכל על מדפי הדיסקים שלו, בעל החנות מודיע לנֶץ' האהבל שהפריע לסדר יומו - לי - שאין. אני חוזר לעמוד ליד פיצוחי אלגרה. זקן אחד עומד ומביט יחד איתי בכניסה לתחנה המרכזית. אמא אתיופית חולפת על פנינו בעודה נוזפת בבנה הקטן.
"בלה בלה בלה בלה בלה," מודיע לי הזקן בבליל פרוטו-סלאבי כלשהו.
"סליחה?" אני שואל. ניֶה גָבָריוּ פָרוּסקִי.
"ד'ה פיוצ'ר אוב איזראל," הוא חוזר על מה שאמר באותו מבטא כבד ומצביע בסנטרו לכיוון האתיופים שעברו פה. אני קולט שהוא לא רואה את העתיד בחיוב.
אני בוהה בו. "איטס אין אינגליש. איים ספיקינג אינגליש," הוא מסביר. עם המבטא שלו באנגלית, הוא נשמע כמו הרעים בסרטים האמריקניים שלפני נפילת הגוש המזרחי.
"אוקיי." אני בוחן אותו לעומק. אקס-בריה"מי כלשהו, רזה, מטר-שישים וחמש, מכנסיים אלגנטיים בצבע קרם וחולצה לבנה מכופתרת בתוך המכנסיים. רגליים זקופות אבל כתפיים שפופות מאוד, עם צוואר חצי-אופקי ופרצוף מר וחורש רעה המתאמץ קדימה. ומשקפי ראיה כהים, כמובן. אם גרגמל היה יוצא לגמלאות, מחליף לאזרחי ומתחיל לחיות על ביטוח לאומי, אולי כך הוא היה נראה.
גועל פיזי אוחז בעצמותיו כשהוא מדבר על האתיופים. "איטס נוט איבן שור דט דיי אר ג'וּז," הוא אומר. "באט דיי ברוט דם היר. דיס איז יור איזראלי גוברמנט."
"אני לא יודע... הם אנשים די נחמדים," אני אומר באנגלית. לא ברור לי למה הוא מתעקש לדבר אנגלית. כשאני אומר איזו מילה בעברית, הוא אומר לי שהוא מבין עברית, אבל ממשיך באנגלית. מסתבר שהוא מלטביה (הוא מסביר לי שהיא קיימת), ולחם באחת מהמלחמות הגדולות. בזמנו אנשים היו בריאים וחזקים, היו הולכים לצבא ולוחמים ובלה-בלה-בלה. ועכשיו האתיופים האלו באים לכאן "אנד דיי גיב דם אול דה מאני פור עלייה. דיי טייק אול דה מאני פרום איזראלי סיטיזנס טו גיב דם טו באי אן אפרטמנט."
אה. הקצאת משאבי אוצר. הממ. אני מציין את החרדים ואת העליה הרוסית, שלעומתם האתיופים הם דגיגי רקק. הוא מהנהן, אבל ממשיך להתסכל על היענו-יהודים האפריקנים המטנפים את האוויר סביבנו בגבות מכווצות ועינים יוקדות. אני מעדיף להקשיב לו מאשר להתווכח, אבל נראה לי שהוא קלט שאני סוג של בוגד ליברלי באומה או משהו, כי ברגע שנפלט לו משפט המחץ--
"דיי אר לייק קוקרוצ'ז"
--הוא מייד פונה לעזוב. בלי הודעה מקדימה, כאילו לפתע נאחז חרטה מושלמת על הכל. באמצע מעבר החצייה הוא מסתובב, מרים יד לרגע ואומר: "איי אם נוט ראסיסט!" ונעלם לתוך הקהל הנתנייתי.
אני עומד ליד פיצוחי אלגרה, מביט באתיופים. אני מנער את הראש כדי לבדוק אם כל זה באמת קרה עכשיו או שבעצם חוויתי שבץ זעיר. קריפי. לפתע מתגלה לי טפח צלול מן המציאות: רעיונות מסוג זה שכרגע האזנתי לו מסתתרים להם בנחת בתוך מאות או אלפים מן הגולגלות האנונימיות שעל פניהן אני חולף בכל יום רגיל.
אייכמן, מיין טבאריש, איי וויל מיס יו.
"רב יוסל, מי מביא את השתיה הקלה לפגישה הסודית הבאה שלנו?"
----- (C) כל הזכויות שמורות RAJARAJ 2011 |
