חריקת הכסאות והניחוש המיותר, הוציא את המורה לחשבון מדעתה. עיניה רשפו ברמי עוינות תהומית. 

"מה המפלצת הזו רוצה, למה באתי לביה"ס היום?". המבטים המהירים שרמי פיזר לצדדים וזעקו לעזרה, לא הצילו אותו. המורה צילה אחזה באוזניו והרימה אותו כך, שלא חש בריצפה.

המחשבה לסטור ולהשתחרר, חלפה בראשו, אך הוא לא העז. 
לא יתכן שילד ירים יד על מורה, אבל למה למורה מותר ... ?
הוא התפלל, שאוזניו הכואבות לא ייתלשו וניסה להיזכר מה כבר עשה ... 
השחרור הפתאומי קטע את מחשבותיו.

הוא הביט במורה בשנאה.
בזמן ש"לקח מידה" ובדק שאוזניו לא התארכו,הוא  שמע את המורה יורקת את צמד המילים המשפיל "איזה אידיוט", כשהיא מרטיבה בריר סמיך את דני ושלומי, שישבו בשורה הראשונה.

לפני שבוע, קראה המורה צילה, לניסן חברו הטוב, "חלאת המין האנושי".
ניסן חייך בהנאה, בטוח שקבל מחמאה על השתתפותו הערה בשיעור.

בערב, כשביקש תשומת לב אחרונה לפני שנרדם, נדהמה אמו מהשאלה:

" אמא, מה זה חלאה ? "

"איפה שמעת את המילה הזו" -  

"מהמורה צילה, כך היא קראה לניסן".
"ואיך היא קוראת לך" ?  
"לי היא רק מרביצה, היא הרימה אותי היום באזניים וזה כואב לי עד עכשיו. לפני שבוע כששאלת אותי, מה הסמנים על הפנים שלי, פחדתי לספר לך, אבל נמאס לה שאני לא קולט כלום בחשבון..."

**
למרות תחנוניו, התייצבה אמו של רמי למחרת בחדר המורים, מפחידה בזכות עצמה. 
המורים שטולטלו משלוותם המתנמנמת בבוקרו של יום חדש, נראו ספקנים.
"מה אתם חושבים שאני מטומטמת" הדהד קולה מחדר המורים, עובר את קירות הבטון של ביה"ס וחודר לכל כיתה וכיתה. 
"הילד לא המציא סיפור, שהמורה הרימה אותו גבוה בשתי האוזניים.
אם זה לא ייגמר עכשיו בבירור ובשחזור אני אדווח על כך למפקח".                                                    

רמי הסתכל בהערצה באמו, שהגנה עליו לראשונה בחייו. לא היה לו אכפת, שסומן ברגע זה, כילד הכי בעייתי בביה"ס. 
מראה פניהם המתכרכמות של המורים, העיד שהארוע יירשם בתולדות ביה"ס.

** 
פתאום חלה התפנית הנוראה, המורה צילה נכנסה לחדר-המורים, כולה נופת צופים ואהבה לרמי, היא הסבירה לאם המופתעת, שמהפעלת מעט כוח בשם החינוך, "אף אחד לא מת".
המורה נתלתה באילן הכי גבוה שמצאה - שלמה המלך, שקבע ש"חוסך שיבטו שונא בנו". 
"ואני הרי אוהבת את רמי אהבת נפש" - אמרה בקול רך. הוי, כמה רמי שנא אותה באותו רגע...    

לתדהמתו, נלכדה אמו "במלכודת הדבש".

גם היא ציטטה לא פעם את האימרה, המתירה אלימות כלפי ילדים ובשם האהבה. 
היא אמרה לא פעם, שסטירה שווה 1000 מילים.

סטירת חיבה איומה ומלאת סימנים קטעה את מחשבותיו.
המפלצת שכמעט תלשה את אוזניו רק אתמול, הכאיבה לו שוב. לחיו בערה והאדימה מרגע לרגע ועוד בנוכחות אמו... 
כאילו לא די בכך, נדחפו המורות לעברית ולתנ"ך והלשינו, שרמי לא משתתף בשיעורים ומפריע לא מעט. 
מבטה של אמו התחלף לעויין והפעם כלפי רמי. רק הוא הבחין במבט המהיר, המופתע ואסיר התודה, שהחליפה המורה צילה עם שתי המורות. 

 **

רמי יצא מחדר המורים. כשאוזנו, לפותה, הפעם בין אצבעות אמו הצועקת, "אני כבר אראה לך בבית"

"אבל אמא..."  את ההמשך אף אחד כבר לא שמע.
** 
אחה"צ, שמש כתומה מעל צמרות העצים בשדרות נורדאו בת-א. ערש תרבות תל אביבית. 
על הספסל בשדרה היפהפיה שמול ביה"ס, אליו נכנס רמי כדי לאסוף את המחברת ששכח, כתב אלתרמן את "שמרי נפשך" במשיכת קולמוס, ללא תיקוני מילים ומשקל.
פתאום שמע רמי מהכיתה הסמוכה את שתי המילים המוכרות "איזה אידיוט". הוא הציץ וראה את המורה צילה בודקת מבחנים והבחין לשמחתו במפתח הנעוץ במנעול. הוא סגר את הדלת בשקט ונעל את המורה...
**

התלמידים שפתחו בבוקר את הכיתה הנעולה, נדהמו לראות את המורה לחשבון טרוטת העיניים, רצה בכל כוחותיה לשרותים כשהיא מגדפת. הסיפור עבר בין המורים והתלמידים כשאלה ואלה, התקשו להסתיר את חיוכם הרחב. 
ורמי ?-הוא היה חולה שלשה ימים ושכח מהעניין. מהומת האלוהים שחולל והברורים שהעלו חרס, קרו בהעדרו. הוא שמע על שהתחולל, רק אחרי 40 שנה בפגישת-המחזור של השיכבה, כש"דוד השרוך" שאל, מה היה הארוע הכי משמח בזכרון הקולקטיבי של הכתה... - התשובה היתה ברורה... 
כששאל אם היום מישהו מוכן לקחת אחריות על הארוע, דממה נפלה.
פתאום הורמה יד של איש מבוגר שהשיבה זורקה בשערותיו ועיניו צוחקות. ידו השניה ליטפה את אוזנו כמצדיקה את שעשה...