לילד הקטן בתמונה כאן קוראים אביתר. הוא האח הקטן של הילדים שלי. זה לא עושה אותו הילד שלי לפי חוקי הבריאה, אבל זה לא מפריע לשנינו להיות חברים טובים.

כבר שבעה שבועות שהוא שומע סיפורים מהאחים הגדולים שלו על כבישים סגורים ואלפי אנשים ברחובות. כל פעם שהוא פוגש אותי הוא שואל אותי למה הולכים באבן גבירול ולמה השוטרים שמים מחסומים.

המילה 'מפגינים' הפכה למין מטבע לשון אצלו, ואני רק לא יודע איזה סוג של יצורים הוא מדמיין בראשו כשהוא אומר אותה, או אם נדמה לו שמישהו יכול לקנות לו ליום-הולדת פליימוביל של מפגינים, במקום פיראטים, מכבי אש או צלבנים.

אתמול הוא נהיה מפגין בעצמו. לא סתם, קפץ הישר אל לב המאפליה.

לא ראיתי אותו שם כי הייתי במקומות אחרים ועדיין אינני יודע מה הוא חושב על כל המהלך, אבל לפחות הוא הפנים בגיל צעיר מאוד את מה שמאות אלפי ישראלי מפנימים בימים אלה בגילאים הרבה יותר מבוגרים: קודם כל תצא ותעשה, אחר כך תשב בבית ותעביר ביקורת ותנתח ותציע ותסביר איך אתה היית פותר את כל בעיות העולם יותר טוב מכולם.

את השלט הוא קיבל מבת דוד שלי, לא ממני.

ביום רביעי שלחתי מייל לכמה עשרות חברים שלי בפייסבוק, בעניין הפוסטרים ההם שעשיתי להפגנה. הצעתי לכל החפץ לשאת אחד שיבואו לקחת. פרסמתי את הטלפון שלי ואת מקום מגורי, והגדרתי שעות שבהן אשב בבית ו"אקבל קהל".

זה היה תרגיל פייסבוקי מעורר הערכה ואפילו מרגש. בתוך שעות אחדות היכרתי עשרות פרצופים שאני רגיל לראות אותם בד"כ בריבוע של שני ס"מ על שני ס"מ, וגם הם אותי.

בשישי בלילה כבר שיחררתי את הנתונים האלה למרחב הציבורי. חבר אחד אמר לי שזה מעשה מטורף לשחרר מספר נייד וכתובת ככה לאוויר, אבל מה כבר יכול להיות.

בשבת אחה"צ העניין כבר הפך לבית פתוח. הפסקתי לסגור את הדלת ואנשים נכנסו ויצאו כאילו אני מחלק שורות לכל דורש.

בשעה עשר וקצת, כשכבר עמדנו בכיכר העם, התנפלו עלינו נציגים של העם היושב בציון, מחופרים היטב בדעתם שמקומנו לא יכירנו בקרבם ושדין אחד לנו לגור בעזה ולהיאכל על ידי התושבים המקומיים.

יום אחד לפני שבע או שמונה שנים ישבתי במסעדה ברמת החייל עם קולגה מעזה. מעצב גרפי. שנינו שבנו משהות ארוכה בארה”ב שנה או שנתיים קודם לכן. הוא מסן פרנסיסקו, אני מניו יורק. שנינו שבנו מסיבות משפחתיות דומות. למסעדה ברמת החייל נקלענו בהפסקת צהריים של איזה עניין פוליטי שהיה די קשה להביא אותו אליו מעזה ועד תל אביב. אינתיפאדה 2 כבר היתה בעיצומה ולך תסביר לרשויות מה יש ליהודי לדבר עם ערבי על פונטים.

הוא ישב חצי שעה מביט בתפריט ולא יכול היה לבחור בין המבורגר לסנדוויץ’ רוסטביף. בסוף בחר ברוסטביף, אכל חצי ממנו ושאל אותי אם אני חושב שזה יהיה מוגזם לבקש מהמלצרית נייר כסף, הוא רוצה לארוז את החצי שלא אכל.

“מה אתה צריך חצי סנדוויץ’ רוסטביף” שאלתי.

“מחר אני חוזר לעזה” אמר, “ההורים שלי לא ראו בשר כבר חצי שנה. זה מאוד ישמח אותם אם אביא להם את זה”.

חשבתי על זה בזמן שחבורת המתלהמים עם חולצות לבנות ועליהן דגלי ישראל התקרבו עד כדי שלושה ארבעה ס”מ מהפרצופים שלנו, עיניהם רוויות דם, כמעט עפות ממקומן, והציעו אותנו כמאכל לעזתים. אחר כך הרוחות התלהטו יותר. אנחנו איננו ישראלים בעיניהם, אנחנו הורסים להם את המחאה היפה הזו שלהם. שנעוף לשייח’ ג’ראח, שניעלם להם מהעיניים, שלא נעמוד להם על האדמה שלהם, שנמות. ואז ידיים מונפות ודחיפות ונסיונות להוריד לנו את הפוסטרים, ושחר רק מחכה לראשון שיעבור את הגבול, ויש אנשים שדינם תמיד לעבור את הגבול. 

***

תודה לכל מי שבא ולקח פוסטר ולכל מי שעזר במימון של ההדפסה, סליחה לכל מי שבשל כך נאלץ להתעמת עם מצבים שלא חשב עליהם מראש. בייחוד לאמא של שחר, שגם מצאה את עצמה מעטה מול רבים וגם היתה צריכה לדאוג לילד שלה באותו זמן, אבל לא הורידה את השלט אפילו בסנטימטר אחד, אפילו לשנייה אחת.

נו, וגם לאביתר, שבזכות החיוך שלו לא התנפל עליו אף אחד, למרות שאני משוכנע שגם הוא לא היה נכנע בקלות.

ניפגש בשישי הבא בשייח’ ג’ראח. שבוע טוב.