אילו כתבתי את הפוסט הזה לפני כמה שעות, הוא היה קצת אחר.

הייתי קצת עצובה בימים האחרונים. כביכול בגלל מישהו. אבל זה לא נכון.

רציתי לכתוב שנפלתי חזק, ושאני מרגישה שאני בכלל לא שולטת על החיים שלי. אבל איפה הילד כתבו את זה הרבה יותר טוב ממני.

לפני שבוע הלכתי לישון עם חיוך ענקי כי חיכיתי לראות מישהו ביום שלישי, וגם הופעה, פעמיים כי טוב מה שנקרא.

יכול להיות שאילו היתה לי הזדמנות הייתה עושה הרבה דברים אחרת.

אבל לפעמים, החיים שמים לך בכוונה מחסומים, כדי לגרום לך להבין דברים שאחרת אולי לא היית שמה לב אליהם.

והלב שלך הוא יקר.

לפני שבוע התאכזבתי נורא. והייתי עצובה ממש.

אבל אני חושבת שאחרי שנתתי ללב שלי לחוש את העצבות, למדתי המון.

זה היה שיעור בהערכה עצמית,

זה היה שיעור בהבנה של מה שמגיע לי.

זה היה שיעור בגבולות.

אולי פספסתי דברים, ויכול להיות שעשיתי טעויות. אבל אני יודעת שלמדתי.

ואני יודעת, שעם כל הטעויות שאני עושה, אני כנראה עושה גם כמה דברים טובים על הדרך אני מוקפת באהבה.

חברים מכל הצורות והסוגים. שתמיד שם בשבילי.

ולמרות ששרטתי את עצמי בדיוק איפה שהחיוך, וכואב לי לחייך.  החיוך חזר לפנים שלי.

כי מי שבאמת רוצה אותי מוצא אותי.

ואני לא ראויה לפחות מזה.

ולגביי העצבות, זה בסדר להתאהב קצת ולהתאכזב... זה רק אומר שנשארתי אנושית.

כמו שבאקלי אומר... we all fall in love sometimes...

אאוצ'.

(כן זה כאב כשנפלתי מגן עדן!)