בוקר.

כמעט כל יום או בוקר

אני חושב על המילה "ארעיות".

פראנג'ה, בבודהיזם.

הכל ארעי.

כדברי גבי (ניצן)

בספר באדולינה:

"העולם הוא לונאפרק אחד גדול

שניתן לנו כדי לחשק בו

וללכת" (ציטוט בערך)

מה ארעי?

- ילדים

- עבודה

- זוגיות

- כסף

- בריאות

- חיים

הכול בא והולך

הכל יכול להתחפף

בדקה של רעידת אדמה אמיתית

כמו אלו שבחו"ל

או צונאמי

או מלחמה עם סוריה

וזה לא פסימיזם

זה באמת תרחישים.

לחברה שלי מתה הבת.

לחברה של אחותי מתה אמא.

האבא של חברה שלי עם סרטן סופני.

חבר שלי מתגרש.

צונאמי אמיתי היה.

בניו יורק המגדלים קרסו.

דברים קורים.

בהפתעה? לא ממש.

אפשר להתכונן.

ארעיות.

משנן לעצמי את זה כל יום

לא לתפוס תחת על החיים

לא לנוח על זרי הדפנה

ליהנות

ולדעת

שהכול ארעי.

ולא להיבהל ולמות

כשמשהו יקרה

גם אם אני אמות

לקבל את זה כחלק מהחיים.

גם אם ימותו לי

לקבל את זה

כחלק מהחיים.

פראנג'ה

ארעיות

תפילת בוקר יומית לקבלת הארעיות שבחיים

אימון בארעיות

כדי לא להיות מופתע

ביום הארעיות.

ולקבל ממש

להטמיע ממש

שדברים משתנים

באים והולכים

וזה חלק מהחיים

וכל עוד הם נשארים - נהדר.

אני אוהב אותך

שקורא/ת אותי עכשיו.

קבל/י חיבוק. (:

ויום נעים ורגוע