מארגני הפגנות ההמונים שהתקיימו במוצאי שבת, הבינו שמדובר באקורד האחרון של המחאה, לפחות בשלב זה. לדבריהם, ביקשו לחולל "מפגן כח" שיותיר את רישומו לאורך ימים, כדי שלאחר הצעד המרשים יוכלו להתחיל בקיפול האוהלים. שלשום כבר קיפלה התאחדות הסטודנטים את האוהל המרכזי שלה בשדרות רוטשילד בתל אביב, וגם במקומות נוספים החלו לקפל את האוהלים. ראשי המאבק הבהירו לכלי התקשורת, כי אין החלטה גורפת לבצע התקפלות, אלא כל אחד פועל בשם עצמו ועל דעתו בלבד, אך מדבריהם עולה, כי המחאה תמשיך להתקיים, אם בכלל, בצורה מינורית בלבד, ואותם מאהלים שלא יקופלו ישמשו רק "מקום כינוס ואכסניה להרצאות ודיונים".

בהתאחדות הסטודנטים הארצית הסבירו, כי "האוהלים היו רק סמל וצריך היה לבחור מועד מאוד מסוים לקפל אותם". דובריהם התאמצו לבחור ביטויים שיהפכו את ההתקפלות לצעד הרואי נוסף. "המאבק הזה הרבה יותר גדול מהאוהלים, הרבה יותר גדול מכל הסמלים שלו. זה שהאוהל עצמו מתקפל ברמה הפיזית, לא אומר שאנחנו מפסיקים את המחאה", אמרו, ולא נחה את דעתם עד שהכריזו כי "אנחנו מפרקים את האוהל בראש מורם"...

כפי שנראים הדברים עתה, מארגני המחאה אכן נקלעו לתהליך של התפוגגות הציפיות. הלהט הגדול שבער בחוצות, ידעך לאיטו, והמומנטום שהוציא רבבות לרחובות, מתחיל לאבד גובה. לא מדובר בבעיה המאפיינת רק את המחאה הספציפית הזו. כל מי שעוקב אחר הכותרות במרוצת השנים, יבחין היטב, שאין נושא ציבורי שיכול להשתבח ב"חיי מדף" ממושכים. הפתגם העממי אומר, כי "אין דבר יותר ישן מהעיתון של יום האתמול". הציפיה הסמויה של צרכני התקשורת לדיווחים חדשים ומסעירים יותר, מדי יום ביומו, גורמת להתיישנות מהירה של החומרים הקודמים. מארגני המחאה החברתית, כמו כל מי שזכה בפריבילגיה תקשורתית שהעניקה לו כותרות לזמן מוגבל, יבינו בעתיד, כי היו צריכים למצות את היכולות הפוטנציאליות בימים שבהם נישאו על גלי האופוריה התקשורתית. ביום שלמחרת, הכל נשכח ומפנה את מקומו לסנסציות הבאות בתור.