מאז מוצאי שבת האחרון, אנו שומעים על תהליך פירוק המאהלים המיוחסים של ה"מחאה החברתית". לאחר הפגנת המאה אלף עד כחצי מיליון איש (תלוי לפי מי), נראה, שהשבאב התל-אביבי כבר בא על סיפוקו, ועתה הוא שב אט אט למאורותיו. על אף שבכל מקום נותרו אנשים מרי נפש שאינם חושבים לשוב לשגרה, המדובר בכאלו מהמעמד הנמוך, שאיש במדינת ישראל 2011, אינו סופר אותם כלל ועיקר, אין להם קשרים בעיתונות ולא השפעה על אחת משתי הועדות שקמו עם ה"מחאה החברתית".

זהו אפוא הזמן לסיכומים. ואכן, הכל משקללים כעת, מי הרוויח, מי הפסיד ולאן נושבת הרוח. לדברי מבינים, ניתן כבר לזהות מספר דמויות שנבנו על גלי המחאה הזאת ובעתיד מן הסתם נראה אותם כחברי כנסת, הבאים להזדהות עם המחאות הבאות עלינו לטובה ולהיזרק משם כפוליטיקאים, על ידי הבאים בתור להחליפם. ככל שהזמן עובר, עולים שמות מוכרים כמו היח"צנים אלדד יניב וטל זילברשטיין, כמי שעל פי דברם נעשו מהלכי המחאה. פירוקן המאורגן והמודרך של המאהלים פתאום בצהרי היום, מעיד כאלף עדים על אופייה של ההתאגדות הזו. שום הפגנה המונית, אפילו של מיליונים, לא תוכל לבטל רושם זה.

על אף שלדברי הכל היו סיבות נכוחות למחאה הזו, כמו מחיר הדיור או יוקר המחייה, המבוסס על הפקעת מחיריהם של מוצרי יסוד — עיקר השיח הציבורי כפי שעלה מההפגנות, עסק בהבדלי מעמדות ובצורך בצעדים ממשלתיים ריכוזיים, על מנת לטפל בהם. למרות שאין לבטל הישגים אלו, יש להבחין באופי הפוליטי שלהם, המתעלם מאותו עושק יומיומי, שהאזרח מרגיש במכולת ואצל הירקן. אשר על כן, חרף הדיבורים הגדולים והמפוצצים באשר ל"מעמד הביניים" כמו גם הגינויים ל"טייקונים" וכו´, קשה לראות איך בעתיד הסביר ישתוו מחירי החלב והלחם בישראל, לאלו הנהוגים באירופה ובארה"ב (פעמים המדובר הוא בהפרשים של חמישים עד מאה אחוז!).

לאמתו של דבר כבר הוכח, שאין בכוחן של הפגנות מסוג אלו שחווינו בחודשים האחרונים, לגרום להוזלת מחירים. תחת זאת, הללו מועילות לכל השאיפות האישיות והפוליטיות, שאת תוצאותיהן מעריכים כעת. אין זה סתם, שכמה מהטייקונים הצטרפו בעזות מצח לגלי המחאה. נוח היה להם לתת להמונים להוציא קיטור פוליטי וכדו´, העיקר ששלוותם לא תופרע להמשיך ולנצל את כוח הקנייה של אותם מוחים. גם המפגינים מצידם אינם שלמים עם דרישותיהם מהשולטים בענפי הקמעונות למיניהם. תופעת ה"שופינג" (מסעי הקניות), הפכה לתרבות ונוהג חיים אצל הישראלי המצוי וכמו בכל העולם המערבי, אין מי שמוכן לוותר עליו. בלי טייקונים לא יהיו מרכזי קניות ומחירים קבועים ומוזלים של מוצרים אינם מניבים שום חוויה.

הצעד היחיד שגרם לתועלת כלכלית מוכחת ומיידית, היה מחאת הקוטג´. יש לציין שאיש לא מנע ממנהיגי המחאה החברתית להמשיך בדרך זו ולכופף עוד כמה מחירים שערורייתיים כלפי מטה, כפי שנעשים הדברים, במסגרת המכירות השכונתיות באזורים החרדיים מדי שבוע, בהיקף גדל והולך. פרישתם של הללו מדרך אפקטיבית ומוכחת זו ומעברם לעימות פוליטי עם הממשלה, מראה על חוסר התעניינותם של אנשי "מעמד הביניים" באחת מהעוולות העיקריות שהעמידו להם את תמיכת ההמונים.

המוזר בכל התהליכים הללו, הוא דרך עיסוקה של התקשורת בדברים: בראשיתו של המאבק, ההתמקדות הייתה אכן במערכה על הקוטג´. מאוחר יותר, עם פריחתם של האוהלים, נמשכה העיתונות ליצירת תדמית אידיאולוגית לקבוצות יחסניות של מוחים, וטיפחה כמה ממנהיגיהם לכדי דמויות ציבוריות בעלות משקל. לאחר שהוקמה בהבל פיהם קבוצה בעלת כוח וסמכויות, עברו אנשי התקשורת להתענג על העימותים שפרצו ביניהם לבין הפוליטיקאים ואנשי השלטון. סוף דבר, לאחר התפעלות נוספת מההפגנה האחרונה, העיסוק הנוכחי בסיכומי הפירוק, מותיר לנו את אחד המנופים הציבוריים הפוטנציאליים האדירים ביותר שקמו, עם התועלת המעשית הפחותה ביותר שהושגה אי פעם.

במהלך החודשים האחרונים, שמענו הרבה דיבורי התפעלות, אודות הערכיות של הדור הצעיר הישראלי, שכביכול אכפת לו והוא יוצא להפגין ולהשפיע. על פניו, תופעה כזו של המונים היוצאים לרחובה של עיר על רקע אידיאולוגי, היא באמת חריגה בשנים האחרונות. ברם, חוסר היכולת ועוד מעבר לכך העדר הרצון, להשפיע בצורה הפשוטה והמכאנית ביותר על מה שהוליד את כל הטררם הזה, לאמור יוקר המחייה הלא מוצדק, המציק במיוחד לאנשים קשי יום — מלמד על כך, שפירוק האוהלים משקף את פירוקה של החברה הישראלית שקדם לו זמן רב.