אתמול בשעה שתיים לפנות בוקר חזרתי הביתה וסיימתי שנתיים של הנחיית גרעין עודד, קומונות שנת שירות של תנועת המושבים .

מדי שבוע, למשך 4 שעות , נפגשתי עם החבר'ה הצעירים, חדורי הערכים והאמונות

שדחו את הצבא בשנה ובחרו להתנדב שנה נוספת בקהילה.

הם הדריכו בני נוער בפעילות תנועתית

יצרו קשרים אישיים בלתי פורמלים עם צעירים וצעירות בגיל התיכון ובכך, היוו גורם משמעותי נורמטיבי וערכי בצמתים הקשות של גיל ההתבגרות.

במשך שנה וחצי, כל שבוע, נפגשתי איתם לארבע שעות של דינמיקה קבוצתית.

בתוך כל המשימות ועבודת החינוך האינסופית הם בחרו גם לחיות בקומונה. 6 צעירים, רגע לפני צבא,

חיים בבית אחד, אוכלים, ישנים, צוחקים ובוכים ביחד.

הם לא הכירו אחד את השני טרם היציאה לשנת השירות,

והיום הם מסיימים אותה בוגרים יותר, ערכיים יותר, גאים בדרך שבחרו ובתהליכים שחוללו.

אלו היו שנתיים מרתקות.

ליוויתי אותם, הנחיתי אותם, ניסיתי לסייע להם להתמודד עם הלחצים, הכאבים, השמחה, הקטבים הרגשיים.

ביומיים האחרונים נפרדתי מהם. בשמחה, בהקלה, בהתרגשות וגם בעצב.

אז, עופו גוזלים, חצו את השמיים....כי "ילד אתה עוד תזיז הרים".