היו לי כל מיני. לפי צו האופנה. טובים יותר טובים פחות. קלילים וכבדים. עד שהגיע האחד והמיוחד.

הוא השתלב עם עורי כאילו נוצר אך ורק עבורי. הוא חדר עמוק לתוך נקבוביות עורי והתמזג איתן באופן מושלם. ניחוחו היה קליל ושידר רעננות כאילו זה עתה יצאתי מהמקלחת בכל אחת משעות היום ביממה. הוא השאיר אחריו שובל של נוכחות.

'מה שמת? היו שואלות אותי נשים שפגשתי  'אני רוצה שבעלי יביא לי את אותו בושם..'  ומי יודע שמנשים לקבל מחמאה אין זה פשוט וכשהיא מגיעה זו מחמאה אמיתית.

'יצאת עכשיו מהמקלחת? את מריחה כל כך טוב' שאל אותי נער המעלית פעם בשעה שבע בערב בדרכי לחדר במלון שהתארחתי בו, אחרי יום עבודה עמוס ולפני מקלחת.

הוא היה בבחינת קסם שלא פג. נצמדתי אליו, וכשהוא נגמר תמיד הייתי מבקשת שיביאו לי רק אותו מחו"ל שכן הוא לא נמכר בארץ. גם כשכבר התיישן ועל המדפים היו חדשים ומפורסמים ממנו. אותו רציתי ורק אותו.

עד שהוא הגיע ולימד אותי שוב - ללכת בלי. 

'אין כמו הריח הטבעי של הגוף' אמר לי . 'הוא הכי נכון, הכי אמיתי והוא שלך, ולא של איזה מעצב זה או האחר.'

באותם רגעים שהוא טמן את פניו בצווארי הסניף אותי לתוכו ולחש לי: את מריחה כל כך טוב ידעתי –

הוא היה אני - התאמה מושלמת..