כותרות TheMarker >
    ';

    יוֹמַנּוּת - "לאן הדרך הולכת"

    יומנות - כשמו כן הוא. יומן אמנות. שמו של היומן מתאר את הדרך אשר מוליכה אותי ימין ושמאל לפנים ואחור. דרך האמנות שלי, היא הדרך אשר בה אני שואלת. תהליך היצירה הוא שאלה, תמיד שאלה, והתוצר הוא התשובה הזמנית עד ליצירה הבאה.
    ברשומותיי כאן אספר על יצירתי, על חקירתי, על האמנות שבאמנות וגם על מה שביניהם.

    0

    'כן, לא, שחור, לבן' - זה לא רק משחק

    8 תגובות   יום רביעי, 7/9/11, 01:14

    כן, לא, שחור, לבן – זה לא רק משחק

     

    בשנת 1990 סיימתי לצייר ציור קיר גדול מאד, צבעוני ועשיר ב'היכל התרבות בנהרייה', אחרי ארבעה חודשים שבהם עבדתי כמעט סביב השעון. הייתי שם על הקירות, נהניתי מההתנסות החדשה והמאתגרת, אך בו בזמן התגעגעתי לעבודה האישית והאינטימית בסטודיו. כמו הייתי במערב וליבי היה במזרח.

     

    להלן סרטון שמציג את פרוייקט ציור הקיר

     

     

     

    ''


     

     

     

     

     

    משסיימתי את הפרויקט, שנדמה היה כי השאלתי את עצמי אליו, חזרתי כמעט חסרת נשימה אל דלת אמותי בסטודיו בהרגשה שעכשיו הגיע הזמן לעבוד. כל בוקר הגעתי לסטודיו מחומשת בכל כוחות היצירה הנדרשים ובכל בוקר מחדש במשך חודש ימים מצאתי את עצמי מושכת בעט ולא במכחול. באה לצייר וכותבת שירה. כאילו נתקיים בי אז מה שאמר כבר מזמן סימונידס "ציור הוא שירה אילמת ושירה היא תמונה מדברת". רק אחרי חודש, שבו משהו אחר ניהל אותי, התחלתי למתוח יריעות קרטון תעשייתי ענק על הקירות ולצייר. כשאני יודעת שהשירים שנכתבו עומדים להיות הדלק והאנרגיה לציורים שעומדים להצטייר.


    ירדתי מהקיר הצבעוני של 'היכל התרבות' וביקשתי פתאום להיות יוצרת רזה. להפטר ולהיפרד מהצורות המובנות שעל הקיר ומשפע הצבעים שהזינו אותם. כל הצבע כבר נמצא בשירים – זה הפוזיטיב. עכשיו אני הולכת לצייר נגטיב.


    גזרתי על עצמי עבודה נזירית שבה אשתמש אך ורק בצבעי שחור לבן, על קרטונים גדולים ועבים  של תעשייה. כן, לא,שחור, לבן – שהיה משחק ילדות משעשע, הפך להיות השם והנושא של גוף העבודות שהפקתי כאשר בעורפי נושפים 100 שירים. מקיצוניות לקיצוניות, אמרתי לעצמי ברוח דברי הרמב"ם – מגיעים לשביל הזהב. אבל, עוד אמרתי לעצמי, מי בכלל רוצה שביל זהב? שביל זהב הוא לא בשביל יצירה.


    וכך בין הכן, והלא, ובין השחור והלבן שהם מבחינתי היו הוראת הצמצום, ניסיתי להפיק את המרב. הקצוות, המחאה שלי, הוויכוח הפנימי, השאלות שהצגתי לעצמי ביודעין ושלא ביודעין כל אלה התנקזו לשירים ומשם פרחו אל הציורים ולא בבחינת זה מאייר את זה, אלא בבחינת זה מרחיב ומשלים את זה, זה מבאר את זה. וזה לא היה משחק, עד כמה שאפשר לומר על אמנות שהיא לא משחק (משום שהיא הרי משחק). זה היה לשים את נפשי בקצה המכחול ולצייר את עצמי לדעת, בלי לדעת מה אני עושה.

     

    בסרטון שלהלן אפשר לצפות בעבודות שהוצגו בתערוכה


     

    ''

     


     

    על אף הצמצום, חשבתי שאני רוצה להגיע לעושר הבעה וביטוי במינימום אמצעים. רק שחור לבן, רק קרטון. וכך היה. הפקתי גוף של כעשרים עבודות גדולות מימדים 200X160 – לערך, ועם סיום הפרויקט הוזמנתי להציג בתערוכה. 'כן, לא, שחור, לבן'  תערוכה זו הוצגה בבמה 2 בתיאטרון חיפה, בבית האמנים ע"ש שאגאל בחיפה, ולאחר מספר חודשים גם בבית האמנים בירושלים. דברים רבים וטובים נכתבו על תערוכה זו (ראה כתבו עלי), ואחר כך, כמו גורלן של תערוכות גלגלתי את הקרטונים, ארזתי בכבוד ובחמלה וסגרתי.

     

    לצפייה בעבודות שהוצגו בתערוכה - על מנת לראות כל תמונה בנפרד - ניתן להכנס לגלריה - לחץ כאן

     

    שנתיים לאחר מכן, פרשתי אותם שוב כדי לצלם אותם. וכשאלה נפערו לפני אחרי שנתיים, הם נראו לפתע לא גמורות. וגיליתי שמה שהיה נראה לי, וגם לרבים אחרים, כעבודות מושלמות, שאף הוצגו בתערוכות, התגלה לי עצמי לפתע, כלא מושלם. יש כאן עוד עבודה אמרתי לעצמי, הרבה עבודה. מיד ראיתי עצמי, בעיני רוחי, פורשת את הפורמטים הגדולים האלה, מוסיפה צבעים ונותנת להם חיים חדשים, אחרים. חשתי שבעצם התמונות שלי לא עומדות בזמן. הם גדלות יחד אתי, כמו גם משתנות. הם היו מה שהן היו צריכות להיות אז. כאן ועכשיו זה כבר לא עובר, לא תופס. הן רוצות לגדול, או להשתנות. כך סברתי. כך הן נראו לי.

     

    בעיני רוחי כבר הייתי בשלב הזה, עבדתי עליהם מחדש, הטבעתי את חותמי שלי של שנת 1992 – ואז שאלתי את עצמי ומה הלאה. ולפתע הבנתי שאין לזה סוף. הם לעולם לא יסתיימו. ומה שהיה  ברור  לי יותר מכל, שכך, כמות שהן אין לי צורך בהם. הם היו סוג של אמירה בשנת 1990, מאד טעונה ( וזאת אני וגם השירים יודעים ), חלף הזמן, הן אמרו את שלהם. כך, בצורת קרטונים גדולים מגולגלים אין לי עוד צורך בהם.


    באותה תקופה גם השתנו חיי באופן משמעותי. קיבלתי החלטה לסגור את הסטודיו ולקבל על עצמי את תפקיד שהוצע לי להקים בית ספר גבוה לאמנות במכללת הגליל המערבי.

     

    כן, או לא, שחור או לבן – נעה בין הקצוות. החלטתי להסתגר בסטודיו שלי לחודשיים, במהלך חופשת הקיץ, ולערוך לעצמי, ביני לביני טקס של גריסת העבודות. הצבתי מצלמת וידאו בחדר העבודה, מחומשת גם בסטילס, מגרסה משרדית בגודל סביר , ואני למלאכה. שוב אני הורסת את מה שאני בונה, ושוב אני רוצה מתוך מה שנהרס לבנות אחר וחדש. כדי לצמוח ולהשתנות צריך להשיל את העור הישן – כך, אמרו לי, עושים הסרטנים. זה קשה, זה כואב אבל זה גם מצמיח.

     

    ביראת קודש ממש, ולעתים אף בשיתוף עם ילדיי, תליתי ופרשתי כל עבודה על הקיר. והפכתי את תהליך ההתכלות ליצירה בפני עצמה. באמצעות סכין חיתוך חתכתי רצועות. צילמתי אותן מתבדרות ברוח המאוורר הביתי, שמרתי כמה חלקים קטנים ועליהם ציירתי יחד עם ילדיי, והורדתי את התמונה, כל תמונה בנפרד מהקיר לאט ובהדרגה. מהרצועות לפעמים קלעתי בשתי וערב יצירות חדשות, ואחרות נערמו בצורה סדורה ומעניינת ליד המגרסה ומשם לגריסה. והכול מתועד בסרט וידאו ובמצלמת סטילס. לעתים, בתי הקטנה מסבירה ברקע ומדברת על התהליך ואף מביעה את דעתה על העניין (ולא תמיד מסכימה אתו).

     

     

    הסרטון הנ"ל מציג את תהליכי הגריסה שהתקיימה בשנת 1994. הסרטון עובד בשנת 2011 כהכנה לקראת מיצב שיוצב בשנה זו בתערוכת מחאה


     

     

    ''

     

     

     

    הכנתי כמות גדולה של בקבוקי פלסטיק שקופים וזהים, וכל עבודה, בנפרד, נדחסה לתוך הבקבוק. על הבקבוק הדבקתי פתק יאה וראוי שעליו רשמתי את שם הציור, תאריך היצירה, ותאריך הגריסה. במרכז הבקבוק הדבקתי צילום קטן מאד של הציור שתוכנו הגרוס דחוס בתוך הבקבוק. זו הייתה תעשיית הגריסה של אותו קיץ, שבו באמצע ובדרך אירעו גם דברים שלא נצפו ולא תוכננו מראש, אבל בעיקרון רוב העבודות הגיעו בסופו של דבר לבקבוקים כשהם מכילים את החומר הגרוס. היו כאלה שכאשר הן היו תלויות על הקיר, שבתי להתבונן בהם, הנחתי אותן למשך יום, וקיבלתי החלטה שהן נשארות. בודדות מאד. אבל הן אלה שהן בבחינת 'כל שנותר'.


    דוגמא של אחת מהעבודות שנשארו

     

    http://cafe.themarker.com/image/2340024/

    הפסלים של תרח והפסלים שלי ב"סעודה האחרונה" - נורית צדרבוים 1990

     

     

     

    אחרות, אלה שנגזר גורלם להיות שחקנים בריטואל הגריסה עברו תהליך

    לדוגמא : הציור 'הכד של רבקה' "שיחק" את כל התפקידים ש"נגזרו" עליו

     

    http://cafe.themarker.com/image/2341135/

    'הכד של רבקה' - מתוך התערוכה כן, לא, שחור, לבן - נורית צדרבוים 1990 

     

     

    להלן תיאור תהליכי חיתוך עד שלב הגריסה - לחץ כאן

     

     

    מה שהיה 20 עבודות גדולות ושונות הפך להיות 30 בקבוקים זהים ודומים כשרק פתק אחד קטן ותמונה קטנה מבדילים כל בקבוק  מן השאר.

     

     

    ''

     

     

     

    ''

     

    המיצב - 'תחילת נעילה' - פרט. הבקבוקים עם התוכן הגרוס מתוך התערוכה כן, לא, שחור, לבן - 1990

     

    באותו זמן התקיים אחד מאירועי ארט פוקוס. הייתי אחת מתוך קבוצת אמנים שקראה לעצמה 'סדנא 24' – פעלנו בחיפה וקיבלנו אפשרות להציג תערוכה קבוצתית באודיטוריום חיפה. שם התערוכה נקבע 'עמדה בעימות'. מצאתי שזה הזמן להציג את אוסף הבקבוקים שמכיל את ציוריי הגרוסים – שהרי הם מציגים את עמדתי המתעמתת עם עצמי ועם האמנות, ואלה משמשים מטאפורה לעימות בכלל.


    בניתי מיצב. ארון עם מדפים לבנים ועליו הנחתי בסדר מסוים ומוקפד את אוסף הבקבוקים. המיצב נקרא 'תחילת נעילה' – על כל מה שמשתמע משם זה. נעלתי את הציורים, אך בו בזמן התחלתי בדרך חדשה וקצת אחרת. סגרתי דלת פתחתי חלון ו 'כן, לא, שחור, לבן' – הפכו להיות לא ציורים כן מיצב, שיש לו סיפור, שיש לו מטען, ויש בו זכרון. והם כבר לא לבן, ולא שחור הם לא צבע אלא חומר, שיש לו מראה אחיד, תבנית אחידה. סוג של מציאות שחופנת בתוכה סיפור. מצביעה עליו אבל אינה מגלה אותו.

     

    הדגמה של המיצב

     

    ''

                   המיצב: תחילת נעילה 1994 - במסגרת התערוכה 'עמדה בעימות'. הוצג בסדנא 24. נורית צדרבוים

     

    גם המיצב שידע רגעים של "תהילה" והוצג בתערוכה טובה, וזכה לתשומת לב ולהתעניינות רבה, חזר מהר מאד לשגרה ולאנונימיות. הבקבוקים נארזו בארגזים והארגזים נדחקו במחסן בין הרבה עבודות אחרות שכבר לא זכו יותר באור וגם לא היו מן ההפקר. המשכתי בדרכי בתפקידי החדש, וגם בדרכי האמנותית כיוצרת, והלאה גם כחוקרת - והבקבוקים אוצרים בתוכם את הסיפור, ומכילים בדממה סיפור של ארבע תערוכות.


    לפני מספר חודשים פתחתי מחדש סטודיו. זה היה הזמן לארגן מחדש את אוסף העבודות שלי ולהחליט שוב, כמו תמיד. מי לשבט ומי לחסד. והבקבוקים זכו לתקומה ולתחייה חדשה. לא, אמרתי לעצמי, אלה שכבר עברו גלגולים וייסורים, לא יעברו זאת שוב. והנה הפרדוכס בהתגלמותו, תהליך הכלייה לכאורה שנגזר על הציורים, שמרקמם הציורי הוכחד, נשמרו כחומר גרוס בתוך בקבוקים. כך הם יישמרו לעד, כל עוד הדבר תלוי בי. רוצה לומר, שתהליך הכלייה שלהם, נתן להם חיי נצח אחרים.


    ארון המדפים הלבן צוחצח וחודש, קיבל מקום כבוד בסטודיו החדש והפעיל, ועליו הנחתי את הבקבוקים סדורים וערוכים, כבעבר.  'תחילת נעילה' ממשיל לככב בתפקידו כפותח ונועל שערים וזיכרונות. בינתיים גם העולם הדיגיטלי השתלט על חיינו, ואני מכינה יחד עם יוצר צעיר ומוכשר קליפ קטן שמתעד ומתאר את כל תהליך הגריסה, שאותו יצרנו מתוך כל חומרי הצילום שהיו עמי. סרטי הוידאו הישנים והאנלוגים הוחלפו במהרה והומרו לסרטים דיגיטליים ומשם קצרה הדרך לעריכה והישר לצינור של הכפר הגלובלי – יוטיוב. כך, תהליך הגריסה, שבעצם מעולם קודם לכן לא נחשף, זכה גם הוא להתעוררות ולתחיה מחודשת. כמה מוזר שעל אותו רצף אני מדברת מצד אחד על גריסה ומצד שני על תחיה מחודשת.

    ובינתיים – קיץ  2011 , המחאה בחוצות משתוללת ואני מקבלת הזמנה להשתתף בתערוכת מחאה.


    ואני כבר יודעת שפעם זה כן, ופעם זה לא, פעם זה שחור ופעם זה לבן. כך בחיים. כמו שגם הצירוף 'תחילת נעילה' מדבר על המעגליות של סוף שמביא עמו התחלה והתחלה שמובילה לסוף – וחוזר חלילה. ועוד אני יודעת מה הזין את השיח הפנימי שלי כאשר החלטתי לגרוס עבודות, ואחר כך גם להצילם בדרכי וידעתי עוד שכל התהליך הזה בחיצוניותו ובפנימיותו מבטא סוג של מחאה.


    הפעילות האמנותית שלי, כמו גם האמנות בכלל הם השופר שלי לבטא מחאה, כמו שגם מחאה אישית היא רק סמל למחאה אוניברסלית. כן, אני אומרת לאוצרת, יש לי עבודה שמדברת על מחאה, אלא שהיא כבר הוצגה בשנת 1994. בסדר, אומרת לי האוצרת, שכבר ראתה את הסרטון, וגם את המיצב והבינה במה המדובר. זה בהחלט נכון להוציא אותה שוב מחשכת השכחה, להחיות אותה שוב, ובעצם הפעולה הזאת כבר לייצג סוג של מחאה.

     

    להלן המיצב כפי שהוצג בשלישית, בשנת 2011 - בגלריה המרכזית בתל-אביב בתערוכת 'מחאה'

     

    http://cafe.themarker.com/image/2357361/



    אז כן, מה שהיה פעם 'כן, לא, שחור, לבן' ואחר כך בגלגול אחר 'תחילת נעילה' – יחזור עכשיו שוב לקדמת הבמה, לעוד כמה שבועות של תחיה. יאמר את דברו . גם יוצג בדרך קצת אחרת, כי הרי הכול זורם, הכול משתנה, מחאה תמיד יש רק נושא המחאה משתנה גם הוא.


    זה הסיפור שמסביר למה בשבילי 'כן, לא, שחור, לבן' – זה לא רק משחק.

     

    ובינתיים הופקו תוצרים נוספים בהקשר לפרוייקט זה, וגם המיצב צבר כוח ועומק.

    להלן סרטונים נופסים שמציגים זאת

    1. ספר אובייקט - תחילת נעילה

     

    ''

     

     

    2. המיצב - תחילת נעילה

     

    ''

     

    כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        30/5/12 09:36:

      צטט: סמדר לומניץ 2012-05-30 06:01:43

      נפלא נורית. מרתק ומרגש. מרתק איך זהותם של הציורים כמו איבדה את ייחודה משנגרסה, קצת כמו שלדים, או אפר.

      נכון סמדר. אין לי להוסיף מילה על מילותייך. הן אומרות הכל.

        30/5/12 06:01:
      נפלא נורית. מרתק ומרגש. מרתק איך זהותם של הציורים כמו איבדה את ייחודה משנגרסה, קצת כמו שלדים, או אפר.
        8/10/11 22:37:

      צטט: ג.ע. 2 2011-10-02 05:27:43

      נורית היקרה, קראתי את כל המאמר המתאר את כל שלבי המסע של היצירה והכלייה של העבודות. קודם כל מאוד אהבתי את הציורים בתערוכה. ועכשיו לעצם העניין של המחאה והכן, לא, שחור, לבן: החומר שכתבת עוסק בנושאים שאני עוסקת בהם בחקר הפנימי שלי והחיבור הוא מאוד מאוד עמוק. אני מציבה דבר כשחור לבן וגם מוגדרת כך על ידי הסביבה. גם נושא של מחאה מול המקובל, של חקירה אישית של כל דבר ועניין והליכה עד הסוף עם הבנותיי, שמתקבל על ידי הסביבה כמחאה הוא חלק בלתי נפרד מחיי. התערוכה הזאת, על כל הסמלים שהיא מייצגת, כולל הכלייה של הציורים בתוך בקבוק,מתחברת למחשבות הרבה יותר עמוקות שלי, וכמו מחברות את הכל יחד. לא ארחיב על כך כאן. מקסים, מרתק, ומעורר הרבה מאוד מחשבות.

       

       

      ג.ע.2 היקרה,

      באיחור רב ראיתי (גיליתי) את תגובתך. כנראה שעוד למדתי לעקוב אחר התגובות. אבל, כמו שנאמר, אף פעם לא מאוחר. אז כמובן תודה על דברייך ועל כך שמצאת את המסרים האוניברסליים שעולים מתוך עבודתי זו שנראית לכאורה כל כך אישית. תודה על ההבנה של עומק הדברים ואני שמחה שזה נגע בך, אם כי התכנים לא ממש שמחים, אבל אלה הם הרי החיים. 

        2/10/11 05:27:
      נורית היקרה, קראתי את כל המאמר המתאר את כל שלבי המסע של היצירה והכלייה של העבודות. קודם כל מאוד אהבתי את הציורים בתערוכה. ועכשיו לעצם העניין של המחאה והכן, לא, שחור, לבן: החומר שכתבת עוסק בנושאים שאני עוסקת בהם בחקר הפנימי שלי והחיבור הוא מאוד מאוד עמוק. אני מציבה דבר כשחור לבן וגם מוגדרת כך על ידי הסביבה. גם נושא של מחאה מול המקובל, של חקירה אישית של כל דבר ועניין והליכה עד הסוף עם הבנותיי, שמתקבל על ידי הסביבה כמחאה הוא חלק בלתי נפרד מחיי. התערוכה הזאת, על כל הסמלים שהיא מייצגת, כולל הכלייה של הציורים בתוך בקבוק,מתחברת למחשבות הרבה יותר עמוקות שלי, וכמו מחברות את הכל יחד. לא ארחיב על כך כאן. מקסים, מרתק, ומעורר הרבה מאוד מחשבות.
        7/9/11 18:27:

      צטט: IlanaHaley 2011-09-07 18:22:25

      עבודותיה של נורית מפליאות אותי בכל פעם מחדש. הצייורים תמיד נותנים לי חשק לקפוץ לתוכם ולהיות איתם בהוויתם. מאמריה של נורית הם ממש חומר למידה לכל מי שרוצה ללמוד איך כותבים מאמר מובן, ומעניין וללא מילים מיותרות. שחור לבן כותבת נורית, ומציירת שחור לבן שהם למעשה הבסיס של החיים... בצבע... אני חושבת שחור, את חושבת לבן. נערבב ביחד וייצא אפור, נערבב שוב וייצא צייור מדהים. תודה לך נורית שאת מלמדת אותי כל כך הרבה. בשבילי את חידה ותמיד חוויה....

       

       

      אילנה יקרה,

      תודה על דברייך. לקרוא את תגובתך ביחס לרשימתי זה כמו לקרוא שירה. ואיך לא? הרי את משוררת. שמחתי לקרוא את דברייך ובעיקר שמחתי שאהבת, שמצאת בזה עניין ואפילו השראה. תודה לקוראת נאמנה שכמוך שיושבת כל כך רחוק ובעצם כל כך קרוב.

        7/9/11 18:26:

      צטט: סטודיו אמן 2011-09-07 16:23:15

      פוסט עשיר , מעניין ומאתגר... אהבתי גם את הסרטונים ומה שהם מייצגים.... אני דוגל בדיאלקטיקה של בנייה הריסה והרכבה מחדש...

       

      תודה לך אנטון,

      אני שמחה שאתה דוגל ותומך בגישה שמיוצגת ברשימה זו שלי ( כידוע לך, יש אנשים שנרתעים מכך מאד), אני מעריכה את עומק ההבנה שלך לעניין זה ובכלל שמחה שאתה קורא את החומרים שלי ומגיב עליהם. בהזדמנות זו גם אומר שאני מצטערת שלא הגעתי לסמינריון, זה היה בתכנית והיו אילוצים לשינויים.

      ושוב תודה

        7/9/11 18:22:
      עבודותיה של נורית מפליאות אותי בכל פעם מחדש. הצייורים תמיד נותנים לי חשק לקפוץ לתוכם ולהיות איתם בהוויתם. מאמריה של נורית הם ממש חומר למידה לכל מי שרוצה ללמוד איך כותבים מאמר מובן, ומעניין וללא מילים מיותרות. שחור לבן כותבת נורית, ומציירת שחור לבן שהם למעשה הבסיס של החיים... בצבע... אני חושבת שחור, את חושבת לבן. נערבב ביחד וייצא אפור, נערבב שוב וייצא צייור מדהים. תודה לך נורית שאת מלמדת אותי כל כך הרבה. בשבילי את חידה ותמיד חוויה....
        7/9/11 16:23:
      פוסט עשיר , מעניין ומאתגר... אהבתי גם את הסרטונים ומה שהם מייצגים.... אני דוגל בדיאלקטיקה של בנייה הריסה והרכבה מחדש...

      ארכיון

      פרופיל

      נורית-ארט
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין