בגיל חמש ברחתי בפעם הראשונה מהבית. חמש שנים תיכננתי, ובהזדמנות הראשונה, בלי לבזבז את הזמן כדי לארוז תרמיל, הסתלקתי. הצל שלי באותם ימים היה אבִיזִיו. רשמית היינו חתן וכלה, והוא רצה לברוח איתי. הסתכלתי על הרגלים הקצרות שלו, ילד בן ארבע, וחשבתי שהוא הולך להאט אותי, אבל הסכמתי. במחשבה שאולי הוא יהיה שימושי בסופו של דבר.

הלכנו לכיוון הנמל. נמל תל אביב. שם תכננו לרדת בספינה ולהתחבא עד שנהיה בלב ים. אז כבר לא יוכלו להחזיר אותנו. בהתחלה נהיה ילדי סיפון, אחר כך נערי סיפון, ועם הזמן - מלחים לכל דבר. בסוף אני עוד אהיה רב חובלת. אביזיו גם רצה להיות רב חובל. נחיה ונראה. אמרתי לו.

בינתיים התנהלנו כחום היום במורד הרחוב עד שהגענו לקולנוע פאר. עלינו בירמיהו, ובפינת דיזינגוף עשינו את תחנת המנוחה הראשונה שלנו. בגלל שאבי התעייף. אלא מה.

אחר כך עלינו, עברנו את בן יהודה והגענו לרחוב הירקון. שם היתה חנות דגים עם בריכה של מים עכורים על המדרכה. קרפיונים שחו להם כה וכה, בלי לדעת מה צופן להם העתיד בארוחת הערב של ליל שישי הקרוב. אבי ואני היינו מרותקים וטבלנו ידיים במים. היתה שם גם חנות אופניים, ואנחנו שאלנו את איש האופניים איך מגיעים לנמל. הוא הראה לנו איך להיכנס ולעבור את מגרשי התערוכה, לעבור את הגמל המעופף (עמוד שעליו קפא במעופו גמל), ולהמשיך ישר ישר. 

היינו כבר עייפים ורגלינו כשלו קצת. אם כבוד יורדי הים לא היה מפריע לנו, כבר היינו בוכים. ופתאום, מי הגיע מולנו? שאול קובלנץ. השכן שלנו. הגענו כמעט עד למוסך שלו. שאול שהיה איש גדול ויפה, עם ריח נעים של סיגריות, עצר את מכוניתו האמריקאית והעלה אותנו למושב האחורי. וכך הוחזרנו לחיק משפחותינו והמשכנו לגדול בקרבם פחות או יותר כילדים מן השורה.