כותרות TheMarker >
    ';

    שירים וסיפורים



    אילנה וולקשטיין היילי סיפור
    תני לנו נשיקה‏,

    במשך ארבעים שנה ניטר לבי למשמע קולו.‏ שמו היה כקריאה לכל דמי הטפשיים.‏ עכשיו זקן דמי; איטי ועצלן הוא זורם בעורקי.‏‏ ארבעים שנה, נדמה כנצח, ובכל זאת, כשהוא מטלפן ומבקש שאפגוש אותו, אני תמיד אומרת‏, ‬כן,‏ אחוזה בצבת ההרגל, ואולי, עדיין, התפרצות אהבה? ‏אך באותו יום (אולי כדי להקניט), אינני אומרת ‏‬‏מיד כן, אני אומרת שעלי לברר את זה עם טדי.‏ באמת?“ הוא שואל, מופתע, “מה פתאום?“ שנינו יודעים שאינני צריכה לשאול את טדי‏,‏הוא יודע הכול עליו ועלי, ‏ואם טרוניה בלבו‏ הוא שומר אותה לעצמו.‏ טדי היקר שלי, כה גַשְמִי וחכם ומבין ונדיב -‏משאלתי היא:‏ ‬שאתה תלך לצידי ולא אצעד גלמודה לאורך‏
    כל הדרך הזאת.‏‬‏ שלא תתן לי לדמם‏‬ בין שיני ברזל חלודות‏ של מלכודות זעירות,‏ שעדיין אורבות לי‏ במקומות נסתרים ואפילו על ידי אלה‏‬ המתימרים להיות לי ידידים.‏ שלעולם לא תטיח בי מילים‏ קשות רק תֹאחז בידי וחום מגעך יזרום לתוך גופי וינסוך בי רגיעה.‏
    הוא מטלפן שנית ביום חמישי ‬ושואל אם אני פנויה ביום שישי.‏ עליו לראות אותי‏,‏ זה דחוף.‏‏ ‏"‬אני אוהב אותך‏, ‬בובה‏," ‬הוא אומר, קולו נמוך וסקסי. ‏טוב‏, ‬מזה, אינני מסוגלת להתעלם -‏ מי יכולה?‏ ‏”כן” אני אומרת, מחקה את מילותיה של מולי בלום, ”כן אהובי כן כן‏.”
    בערב, כשטדי ואני יושבים לארוחה קלה של לחם ומרק‏, שטדי בִשל (‬אני לא טובה במטבח, טדי אָשף.) אני אומרת, “מחר אני יוצאת איתו לארוחת ערב”. ‏‏‏גבותיו של טדי מתרוממות. ”עם מי?“ הוא שואל, פניו תמימות. "‬איתו‏," ‬אני נובחת בפה מלא מרק.‏‬ שפתיו של טדי מתכווצות בחיוך,"‬אוֹ‏, ‬איתו,‏“ הוא אומר נונשלנט, ושואל, “ומתי תחזרי?” ‏והוא מוזג לעצמו כוס יין נוספת,‏ כבר לגם שלוש כוסות, (אני סופרת.)‏ “לעולם לא‏," ‬אני אומרת, ומחליקה מהכיסא לריצפה וכאילו מתעלפת.‏ (זה מין משחק אבסורדי ביני לבין טדי‏ כשהאוויר בינינו נעכר. וככול שגחמותי יותר‏ איפנטיליות זה תמיד מצחיק אותו.)‏ הייתי רוצה, שטדי יאמר, ולו רק פעם אחת,‏ שמספיק, יש סוף לכול דבר, שאני אשתו, ועל אישה להיות נאמנה לבעלה.‏ אבל כשטדי נשא אותי לאשה‬ הוא ידע שהוא עושה עסקת חבילה. ‏‏אז אני נותנת לו נשיקה ונשבעת בלבי להתנקם בשניהם לילה אחד כששביל החלב יהיה ריק ומאובן, ריק ומאובן, כמו אז,‏ לפני ארבעים שנה, כְשנִנְטַשְתִי על ידי אהובי‏‏‏ על חוף ים חרוך, להתפתל ולהצלות בשמש טרופה, ואני זוכרת איך זה היה: מְסוּממי שמש נפגשנו‏, ‬אז‏, ‬על שפת הים‏ והוא הִבִיט בי במבוכה‏, ‬ושאל‏, ‬אפשר?‏‬ ואני אמרתי‏, ‬כמובן‏, ‬וחשתי כיצד מנתר לבי אל קצות אצבעותי.‏ הוא חייך וישב קרוב‏, ‬לא נוֹגע,‏ משחק בלי משים בקוֹנכיה.‏ הקשיבי לקוֹל הים‏, ‬הוא אמר והצמיד את הקוֹנכיה לאזני.‏שמעתי את הים קוצף בתוך מוֹחי:‏
    הזהרי‏, ‬הזהרי. אך עוד באותו יום‏ נע גופו על גופי‏‬ ופיו לחש תָאָווֹת לתוך צווארי תחת גופי העירום רתח‏ חול-צְרוּב-שמש של-צהרי-יום,‏ זע‏, ‬מתפתל בלהט-חלום.‏והוא לחש תאווֹת לתוך צווארי,‏‬ואני בערתי‏, ‬מוחי רקוע רסיסי צדפים,‏‬והים רוֹחש‏, ‬לוֹאט‏, ‬הוֹמה ונוֹהם,‏ והרוח נוֹאקת ללא רחם.‏ ואז הוא ניתק מגופי‏, ‬נעמד,‏ מביט בי מלמעלה כמו ממרחק‏ ומלמל במבוכה תודה‏‬ והלך לדרכו.‏ הבטתי בגבו המתרחק וראיתי גלים טורפניים לוככים את כפות רגליו
    והים מתנפח‏, ‬קוצף בזעם קדומים בתוך גליו צפים פגרי דגים והוא גועה בצער‏, ‬נוהם ונוהם
    והרוח נואקת ללא רחם...‏
    ‏ כך, כשהוא מטלפן ביום שישי‏, קולו משאיר אותי אדישה,‬‏ ונפשי כבויה,‏ אבל אני אומרת שאפגוש אותו בריץ בשבע לארוחת ערב‏‏ מה לעשות? אהבה של ארבעים שנה,‏ אפשר ככה לכבות?‏ ‏‏"‬אאסוף אותך מביתך‏," הוא אומר. טוב,” אני משיבה, (וצורחת על עצמי, ‏‏ואילו הייתי יכולה, הייתי מחטיפה לעצמי סטירה,) שוב הנצחון הוא שלו, שוב ידו על העליונה-‏‏בוודאי. אבל לבי נשאר קר.‏ קר? אז מה הזימזום המוזר באצבעות רגלי, והדופק כמו מפוח הולם ברקותי? ואז הקול החרישי שוב מלחשש במוחי:‏ אין לי עוד מילים רבות אליך‏‏ אך כשראשך בחשכה חלומות יבער גלי הים ההוא ילכְכו עבר,‏ פני אישה-ילדה תַלְהֵטְנה לילךָ ובחושך תגע על פני בכפך.‏ תהֶזֶה בְחֹוף בו מְסוּמַם-שמש היית,‏תתמוגג לרגע לְזִכְרוֹן גוּפֵנו תשתה עד תום את שֶׁנוֹתר מאהבתנו ויהיה זה ההוֹלֶם הַאחרֹון של דמך כאילו אנחנו שוב, כאילו אני איתך.‏
    ‏ יום שישי.‏ בבית הספר המורים עצבנים, עייפים משבוע דחוק רוצים הביתה- גם הילדים,‏ וכמובן, גם אני.‏
    כשאני נכנסת לביתי, אני זורקת את תיקי על הספה,‏ וצועדת ישר אל המראה, מעוותת את פני ואומרת בקול: ”מראה מראה‏, ‬שעל הקיר ‏מי היא הטיפשה בכל העיר?“‏‏
    ‏פני מביטים בי מתוחים וממורקים,‏ אז מה אם היתה לי קצת עזרה עם מתיחה? ”כמה שאת נרסיסיתית, מלחשש הקול האחר במוחי: ”אחרי הכל, איש לא גָבָה מיופייךְ, אפילו כלב לא אָמַנְתְ, רק אל עצמך נטְפָלְתְ, איך אני נרְאֵת?‏ מה דמות לי היום?...‏“די, תסתלק, תן לחיות!“ אני צווחת ואוטמת ‏את אוזני בכפות ידי ומתחילה לבכות.‏
    לא מחליפה את בגדי, לא מסירה את האיפור מפניי,‏ הולכת אל החלון, ומתישבת בתוך כורסת העור השחורה‏ ‬‏‬מציתה סגריה ובוהה לתוך הרחוב - כמה יפה: ‏סתיו נדיב אך עגום בוהה בי בחזרה. עצי האדר עומדים עירומים ובודדים באור חיוור‏ והצפורים הן רק הזיה רחוקה של מַשהו עליז ורך‏. אני מביטה בצללי הערב מצעפים את העיר ומנסה לאטום את מחשבותי המציקות,‏אך הפיטפוט במוחי לא חדֵל, מזמזם כמו אלפי צרעות, זכרונות של פעם, כשהכול היה אחרת, והקול החרישי מלחשש,‏ זוכרת? ‏שם, בין עצי הלימונים, והגפנים,‏ דרך זריחות להבים, לא הלכנו לשווא,‏ פנינו מופנות היו אל השמיים ובעיננו זרחו כוכבים...‏בוודאי שאני זוכרת, כיצד אפשר לשכוח?‏‏ עכשיו, הייתי רוצה לחיות בדממה עצמית
    להיות סגורה בתוך חבית להוציא את הראש בזהירות,‏ לנשום את האור לחייך אל ציפור
    ושוב לצלול אל הדממה ולחשוב, בלי לראות לא לצַפות רק להיות, כי מי אני, חוץ מדם ורקמות ומֵח-עצמות, ושיער וגידים, וורידים ותאים נמקים...‏אך כאן, נעלם הקול, כי פתאום, מבעד חלוני‏‏ אני רואה שיכור מתנודד ברחוב,פניו מנופצות לאלפי רסיסים, תקוותיו נשכחו‏ ומתו. הוא מתיישב על קיר הבטון הנמוך ליד שער ביתי, ובאצבעות רוטטות מנסה להצית סיגריה‏.‏ אבל הרוח מנצחת. הוא יורק, הוא מקלל‏, הוא קם, ‏‏‬הוא לוגם מהבקבוק ומתחיל למעוד, אך מייצב את עצמו ולא נופל‏. ‏‏‬(טדי מתרה בי לעתים תכופו‏ת לא להכניס "זרים‏" לביתזה מסוכן‏," ‬הוא אומר‏.‬ ”יום אחד יאנסו אותך.” הוא מכיר הֵטֵב את חולשתי לחלכאים ולנדכאים, לחסרי הבית והאומללים...(אך זה נושא בפני עצמו.)‏ ‏טדי עצמו, אוהב את היין חזק ואדום.‏ בינתיים מתרחק השיכור ונעלם לתוך הערב, ‬נושא עמו את דמותו הרצוצה. ‏נערה יפה עם פודל קשור בסרט קטיפה אדום‏ מתעכזת לאורכו של הרחוב,‏עיניה חלומות וחיוך טיפשי על שפתיה.‏ גבר צעיר, חבוש כובע בייסבול הפוך, פוגש אותה.‏ הם צוחקים ומתנשקים‏, הקובע נופל, ‬הפודל נובח,‏אבל הם עסוקים; עומדים מחוץ לחלוני גופותיהם צמודים והם לוקקים בתאווה אחד את השֵנִי.‏‏ ‬הזהרו מֵהַמָעָרְבֹולֹות‏, ‬אני רוצה לצעוק‏, האהבה איננה מה שאתם חושבים‏. אבל הם מתפוגגים לתוך ערפילי הדלוזיה.‏
    כשטדי בא הביתה, ‬ערב עמוק כבר אסף את העיר אל תוך צלליו הרכים. העולם ‏שקָט.‏ ‬עצי האדר מחוץ לחולוני נהיו לנשמות‏. ”אהובתי‏, האחת ויחידה שלי," ‬אומר טדי,‏“ וטורף אותי בנשיקות. ‏‏אני מחביאה פני בשקע צווארו ומתחננת אֵלַיו, שלא ייתן לי ללכת
    איתו -‏‬ לשמור אותי בביתי החם והבטוח.‏ אבל טדי חרש לתחינתי‏, ‬כי‏, ‬כמובן, אני אומרת את זה רק בתוך ראשי.‏ אז היו אתם שופטי והגידו, ‬האם אין זה מגיע לי?‏‬ יש חתך בלבי‏-‬פצע ישן נושן, אם יפתחו את המוח שלי יראו מקומות שרוטים וזבים ואת האש הישנה שעדיין בוערת בי כי אין מספיק אדמה כדי לכבותה...‏‏
    השעה שבע.‏ אני מחכה.‏ פעמון הדלת מצלצל.‏ אני לא זזה.‏ ‬טדי שולח אלי מבט‏ משועשע. אני מושכת בכתפיי.‏ טדי קם ופותח את הדלת ומי חושבים אתם עומד‏ בפתח, עם חיוך רחב ועיניים בורקות, אם לא אבירי הזקן.‏‏‏‬ הוא מביט בטדי ובי ומחייך אלינו בשקט.‏
    ‏"את מוכנה‏, ‬בובה?“ הוא שואל ברכות, ואז, הוא לוחץ את ידו של טדי ואומר,‏ ‏”‏היי טד, טוב לראות אותך.” ‏”שב,” אומר טדי, “תשתה משהו?“‏ ‏‏”לא, תודה,” הוא משיב, “אולי בפעם אחרת, טד.“‏‏‏ ‏ ‏‏‏‏"‬בַיי‏," ‬אומר טדי שלי, “תהנו,” והוא מלטף את ראשי,‏‏ כאילו הייתי הבת שלו, ונותן לי נשיקה חפוזה. ‏ לבי נאנק. וכשאני הולכת אל הדלת, אני מועדת על השטיח
    (כמו השיכור. זוכרים?) וכמעט נופלת - ‏ארבע זרועות נשלחות לעברי ואוחזות בי.‏ אבל אוזני מצלצלות ואני מתחילה לנחור. אני בועטת בקיר.‏ איש לא רואה, איש לא מבחין, כי זאת אינני אני -‏ זאת רק רוחי. אני יורה בטדי מבט רצח, ‏אבל הוא רק מחייך וצובט את לחיי, ואני‏ מתה להחטיף לו סטירה, אבל מייד הקול המלחשש בא להזכיר לי, שכשפגשתי את טדי: ‏‏‏‏
    הוא בא באפלה ואחז בידי והוביל אותי, כלה, לתוך האור, שבתחילה היהרק הבהוב מהסס
    ואחר פרץ והדליק צל מופלא.‏‏‏נכנסנו. וידו לא עזבה את ידי והוא נשם את נשימתי והיה בפנים איתי.‏ ואף כי ידעתִי ‏שאשוב לאפלה החלקתי לתוך השלווה של ידו האוחזת בידי.‏
    וככה זה:‏ הוא ואני יוצאים שוב לתוך הלילה -‏ כה רחוק מאותו החוף הלבן הלוהט
    שם פגשתי בו לראשונה‬ לפני ארבעים שנה.הוא אוחז את ידי ואומר בפעם המליון ואחת,‏
    “את כל כך יפה‏, ‬בובה‏." אבל אני לא כל כך זריזה,‏ אני עדיין חושבת על השיכור‏, על טדי‏ ‏ו‏על העלמה מוכת האהבה.‏ הוא נושק לי וכולם דוהים חוץ מטדי.‏"‬אני אוהב אותך‏," ‬הוא אומר, קולו עמוק ומלטף ויציב-‏‬‏ופתאום נעלם גם טדי‏ שלי, ‏ועולמי מתהפך כמטורף. את יתר הערב יספר לכם הקול האחר.‏ הקשיבו בבקשה!‏
    יתר הערב היה תותים בקצפת, אורות עמומים ושמפניה וורודה ברעל-חלומות מהולה,‏ וחלזונות אפורים מוגשים על טס-דם חלקלקים ורפשיים כמֵי-שוֹפכין.‏‬ לחשושים מתערסלים באוויר-כבד-עשן וזכרונות אהבה אורבים בכל פינה‏ומגע ידי-צל מוכרוֹת, ומילים משקרות. צללים חלולים מגחכים רחב כמו עדת צבוֹעים בלילה מכוכב‏‬. הזמן מכושף‏. אני בוהקת, אני ממריאה אבל הערפל בינינו כחומה ואני שונאת וגופי נקרע.‏‬ ריפרוף שפתיים באפלה, כרפרוף כנפי-עש, ומְאִיש שחור כמו לָבָה מהר אָפֵל פורצים שירי אהבה שנשכחו אפילו-מאֵל...‏פתאום אני חשה הבל פה חורך‏ ושומעת ‬לחישה,‏‏”את איתי אהובה?” ואני יודעת, שוב הִגיע רגע של פרידה‏ וליבי הופך לאבן חלקה.‏ פְרִיקִי הַה?‏
    וכאשר בעשר‏, על מפתן ביתי, הוא נושק‏ את שפתי בטרוף חייתי, ונוטש אותי, כתמיד.
    ‏(אישתו מחכה.אני מתישבת על המדרגות, מטמינה את ראשי בידי
    ואט אט חוזרת אל עצמי.‏וכשאני נכנסת לביתי, אני מוצאת את‏ טדי שלי, עדיין יושב ובוהה במסך הטלויזיה כמכושף -‏ זה טבעי, הוא לוקח את כל העניין כמובן מאליו.‏ ‏"‬היי‏, ‬אהובתי‏," הוא אומר, “בילית יפה‏?"‏‬ הוא איננו מתבדח, אבל אני מגלה מאין מתח בפניו.‏‏"‬שתיתי המון שמפניה והיה מהמם.“‏ טדי צוחק, פניו נרגעות. “תני לנו נשיקה אהובתי?“‏ הוא אומר‏וטופח על ברכו. אני הולכת אֵליו, מתמקמת בחיקו וכורכת זרועותי סביב צווארו,‏ כאשר קולו העמוק של ההוא עדיין מהדהד בתוכי,‏‬ והשמפניה בלבול גדול פורח מזמזם במוחי.‏
    ‏‏‏‏‏‏”את אוהבת אותי?” שואל טדי,‏ כשהוא נושק את עיניי.‏ מספיק‏! ‬נמאס לי להיום!‏ ‏‏אני רצה לחדרי‏‬ מוציאה את הבונג ממקום מחבואו שואפת עשב בתאווה עד שאני לגמרי מסטולה
    ‏‏‏ואז, אני משירה את בגדי‏, ממלמלת קללה‏ וכתולעת משתחלת לתוך המיטה וקוברת ראשי בשמיכה.‏‏כי אבוי לי אבוי‏‬ איזו עירבוביה עלי לסיים איכשהו את הפרשה...‏אבל,‏ חבל על הטירחה כי אני אוהבת את שניהם‏ ויודעת שלעולם לא אעזוב לא את טדי שלי‏ ולא אותו...‏







    פוסטים אחרונים

    0

    מאמר של נורית צדרבוים

    0 תגובות   יום רביעי, 7/9/11, 18:25

    צטט: נורית-ארט 2011-09-07 18:22:25

    כן, לא, שחור, לבן – זה לא רק משחק

     

    בשנת 1990 סיימתי לצייר ציור קיר גדול מאד, צבעוני ועשיר ב'היכל התרבות בנהרייה', אחרי ארבעה חודשים שבהם עבדתי כמעט סביב השעון. הייתי שם על הקירות, נהניתי מההתנסות החדשה והמאתגרת, אך בו בזמן התגעגעתי לעבודה האישית והאינטימית בסטודיו. כמו הייתי במערב וליבי היה במזרח.

     

    לחץ כאן על מנת לצפות בסרטון שמציג את הפרוייקט 

     

    משסיימתי את הפרויקט, שנדמה היה כי השאלתי את עצמי אליו, חזרתי כמעט חסרת נשימה אל דלת אמותי בסטודיו בהרגשה שעכשיו הגיע הזמן לעבוד. כל בוקר הגעתי לסטודיו מחומשת בכל כוחות היצירה הנדרשים ובכל בוקר מחדש במשך חודש ימים מצאתי את עצמי מושכת בעט ולא במכחול. באה לצייר וכותבת שירה. כאילו נתקיים בי אז מה שאמר כבר מזמן סימונידס "ציור הוא שירה אילמת ושירה היא תמונה מדברת". רק אחרי חודש, שבו משהו אחר ניהל אותי, התחלתי למתוח יריעות קרטון תעשייתי ענק על הקירות ולצייר. כשאני יודעת שהשירים שנכתבו עומדים להיות הדלק והאנרגיה לציורים שעומדים להצטייר.

     

    ירדתי מהקיר הצבעוני של 'היכל התרבות' וביקשתי פתאום להיות יוצרת רזה. להפטר ולהיפרד מהצורות המובנות שעל הקיר ומשפע הצבעים שהזינו אותם. כל הצבע כבר נמצא בשירים – זה הפוזיטיב. עכשיו אני הולכת לצייר נגטיב.

     

    גזרתי על עצמי עבודה נזירית שבה אשתמש אך ורק בצבעי שחור לבן, על קרטונים גדולים ועבים  של תעשייה. כן, לא,שחור, לבן – שהיה משחק ילדות משעשע, הפך להיות השם והנושא של גוף העבודות שהפקתי כאשר בעורפי נושפים 100 שירים. מקיצוניות לקיצוניות, אמרתי לעצמי ברוח דברי הרמב"ם – מגיעים לשביל הזהב. אבל, עוד אמרתי לעצמי, מי בכלל רוצה שביל זהב? שביל זהב הוא לא בשביל יצירה.

     

    וכך בין הכן, והלא, ובין השחור והלבן שהם מבחינתי היו הוראת הצמצום, ניסיתי להפיק את המרב. הקצוות, המחאה שלי, הוויכוח הפנימי, השאלות שהצגתי לעצמי ביודעין ושלא ביודעין כל אלה התנקזו לשירים ומשם פרחו אל הציורים ולא בבחינת זה מאייר את זה, אלא בבחינת זה מרחיב ומשלים את זה, זה מבאר את זה. וזה לא היה משחק, עד כמה שאפשר לומר על אמנות שהיא לא משחק (משום שהיא הרי משחק). זה היה לשים את נפשי בקצה המכחול ולצייר את עצמי לדעת, בלי לדעת מה אני עושה.

     

     על מנת לראות את הציורים לחץ על הציור הנ"ל וכנס לגלריה 

     

    http://cafe.themarker.com/image/2340024/

     

    על אף הצמצום, חשבתי שאני רוצה להגיע לעושר הבעה וביטוי במינימום אמצעים. רק שחור לבן, רק קרטון. וכך היה. הפקתי גוף של כעשרים עבודות גדולות מימדים 200X160 – לערך, ועם סיום הפרויקט הוזמנתי להציג בתערוכה. 'כן, לא, שחור, לבן'  תערוכה זו הוצגה בבמה 2 בתיאטרון חיפה, בבית האמנים ע"ש שאגאל בחיפה, ולאחר מספר חודשים גם בבית האמנים בירושלים. דברים רבים וטובים נכתבו על תערוכה זו (ראה כתבו עלי), ואחר כך, כמו גורלן של תערוכות גלגלתי את הקרטונים, ארזתי בכבוד ובחמלה וסגרתי.

     

    שנתיים לאחר מכן, פרשתי אותם שוב כדי לצלם אותם. וכשאלה נפערו לפני אחרי שנתיים, הם נראו לפתע לא גמורות. וגיליתי שמה שהיה נראה לי, וגם לרבים אחרים, כעבודות מושלמות, שאף הוצגו בתערוכות, התגלה לי עצמי לפתע, כלא מושלם. יש כאן עוד עבודה אמרתי לעצמי, הרבה עבודה. מיד ראיתי עצמי, בעיני רוחי, פורשת את הפורמטים הגדולים האלה, מוסיפה צבעים ונותנת להם חיים חדשים, אחרים. חשתי שבעצם התמונות שלי לא עומדות בזמן. הם גדלות יחד אתי, כמו גם משתנות. הם היו מה שהן היו צריכות להיות אז. כאן ועכשיו זה כבר לא עובר, לא תופס. הן רוצות לגדול, או להשתנות. כך סברתי. כך הן נראו לי.

     

    בעיני רוחי כבר הייתי בשלב הזה, עבדתי עליהם מחדש, הטבעתי את חותמי שלי של שנת 1992 – ואז שאלתי את עצמי ומה הלאה. ולפתע הבנתי שאין לזה סוף. הם לעולם לא יסתיימו. ומה שהיה  ברור  לי יותר מכל, שכך, כמות שהן אין לי צורך בהם. הם היו סוג של אמירה בשנת 1990, מאד טעונה ( וזאת אני וגם השירים יודעים ), חלף הזמן, הן אמרו את שלהם. כך, בצורת קרטונים גדולים מגולגלים אין לי עוד צורך בהם.

     

    באותה תקופה גם השתנו חיי באופן משמעותי. קיבלתי החלטה לסגור את הסטודיו ולקבל על עצמי את תפקיד שהוצע לי להקים בית ספר גבוה לאמנות במכללת הגליל המערבי.

     

    כן, או לא, שחור או לבן – נעה בין הקצוות. החלטתי להסתגר בסטודיו שלי לחודשיים, במהלך חופשת הקיץ, ולערוך לעצמי, ביני לביני טקס של גריסת העבודות. הצבתי מצלמת וידאו בחדר העבודה, מחומשת גם בסטילס, מגרסה משרדית בגודל סביר , ואני למלאכה. שוב אני הורסת את מה שאני בונה, ושוב אני רוצה מתוך מה שנהרס לבנות אחר וחדש. כדי לצמוח ולהשתנות צריך להשיל את העור הישן – כך, אמרו לי, עושים הסרטנים. זה קשה, זה כואב אבל זה גם מצמיח.

     

    ביראת קודש ממש,ולעתים אף בשיתוף עם ילדיי, תליתי ופרשתי כל עבודה על הקיר. והפכתי את תהליך ההתכלות ליצירה בפני עצמה. באמצעות סכין חיתוך חתכתי רצועות. צילמתי אותן מתבדרות ברוח המאוורר הביתי, שמרתי כמה חלקים קטנים ועליהם ציירתי יחד עם ילדיי, והורדתי את התמונה, כל תמונה בנפרד מהקיר לאט ובהדרגה. מהרצועות לפעמים קלעתי בשתי וערב יצירות חדשות, ואחרות נערמו בצורה סדורה ומעניינת ליד המגרסה ומשם לגריסה. והכול מתועד בסרט וידאו ובמצלמת סטילס. לעתים, בתי הקטנה מסבירה ברקע ומדברת על התהליך ואף מביעה את דעתה על העניין (ולא תמיד מסכימה אתו).

     

     

    (לחץ על הסרטון כדי לצפות בתהליך הגריסה)

     

     

    הכנתי כמות גדולה של בקבוקי פלסטיק שקופים וזהים, וכל עבודה, בנפרד, נדחסה לתוך הבקבוק. על הבקבוק הדבקתי פתק יאה וראוי שעליו רשמתי את שם הציור, תאריך היצירה, ותאריך הגריסה. במרכז הבקבוק הדבקתי צילום קטן מאד של הציור שתוכנו הגרוס דחוס בתוך הבקבוק. זו הייתה תעשיית הגריסה של אותו קיץ, שבו באמצע ובדרך אירעו גם דברים שלא נצפו ולא תוכננו מראש, אבל בעיקרון רוב העבודות הגיעו בסופו של דבר לבקבוקים כשהם מכילים את החומר הגרוס. היו כאלה שכאשר הן היו תלויות על הקיר, שבתי להתבונן בהם, הנחתי אותן למשך יום, וקיבלתי החלטה שהן נשארות. בודדות מאד. אבל הן אלה שהן בבחינת 'כל שנותר'.

     

    דוגמא של אחת מהעבודות שנשארו

     

     

    http://cafe.themarker.com/image/2340046/

     

     

    מה שהיה 20 עבודות גדולות ושונות הפך להיות 30 בקבוקים זהים ודומים כשרק פתק אחד קטן ותמונה קטנה מבדילים כל בקבוק  מן השאר.

     

    באותו זמן התקיים אחד מאירועי ארט פוקוס. הייתי אחת מתוך קבוצת אמנים שקראה לעצמה 'סדנא 24' – פעלנו בחיפה וקיבלנו אפשרות להציג תערוכה קבוצתית באודיטוריום חיפה. שם התערוכה נקבע 'עמדה בעימות'. מצאתי שזה הזמן להציג את אוסף הבקבוקים שמכיל את ציוריי הגרוסים – שהרי הם מציגים את עמדתי המתעמתת עם עצמי ועם האמנות, ואלה משמשים מטאפורה לעימות בכלל.

     

    בניתי מיצב. ארון עם מדפים לבנים ועליו הנחתי בסדר מסוים ומוקפד את אוסף הבקבוקים. המיצב נקרא 'תחילת נעילה' – על כל מה שמשתמע משם זה. נעלתי את הציורים, אך בו בזמן התחלתי בדרך חדשה וקצת אחרת. סגרתי דלת פתחתי חלון ו 'כן, לא, שחור, לבן' – הפכו להיות לא ציורים כן מיצב, שיש לו סיפור, שיש לו מטען, ויש בו זכרון. והם כבר לא לבן, ולא שחור הם לא צבע אלא חומר, שיש לו מראה אחיד, תבנית אחידה. סוג של מציאות שחופנת בתוכה סיפור. מצביעה עליו אבל אינה מגלה אותו.

     

    הדגמה של המיצב

     

    ''

     

     

    גם המיצב שידע רגעים של "תהילה" והוצג בתערוכה טובה, וזכה לתשומת לב ולהתעניינות רבה, חזר מהר מאד לשגרה ולאנונימיות. הבקבוקים נארזו בארגזים והארגזים נדחקו במחסן בין הרבה עבודות אחרות שכבר לא זכו יותר באור וגם לא היו מן ההפקר. המשכתי בדרכי בתפקידי החדש, וגם בדרכי האמנותית כיוצרת, והלאה גם כחוקרת - והבקבוקים אוצרים בתוכם את הסיפור, ומכילים בדממה סיפור של ארבע תערוכות.

     

    לפני מספר חודשים פתחתי מחדש סטודיו. זה היה הזמן לארגן מחדש את אוסף העבודות שלי ולהחליט שוב, כמו תמיד. מי לשבט ומי לחסד. והבקבוקים זכו לתקומה ולתחייה חדשה. לא, אמרתי לעצמי, אלה שכבר עברו גלגולים וייסורים, לא יעברו זאת שוב. והנה הפרדוכס בהתגלמותו, תהליך הכלייה לכאורה שנגזר על הציורים, שמרקמם הציורי הוכחד, נשמרו כחומר גרוס בתוך בקבוקים. כך הם יישמרו לעד, כל עוד הדבר תלוי בי. רוצה לומר, שתהליך הכלייה שלהם, נתן להם חיי נצח אחרים.

     

     

    ארון המדפים הלבן צוחצח וחודש, קיבל מקום כבוד בסטודיו החדש והפעיל, ועליו הנחתי את הבקבוקים סדורים וערוכים, כבעבר.  'תחילת נעילה' ממשיל לככב בתפקידו כפותח ונועל שערים וזיכרונות. בינתיים גם העולם הדיגיטלי השתלט על חיינו, ואני מכינה יחד עם יוצר צעיר ומוכשר קליפ קטן שמתעד ומתאר את כל תהליך הגריסה, שאותו יצרנו מתוך כל חומרי הצילום שהיו עמי. סרטי הוידאו הישנים והאנלוגים הוחלפו במהרה והומרו לסרטים דיגיטליים ומשם קצרה הדרך לעריכה והישר לצינור של הכפר הגלובלי – יוטיוב. כך, תהליך הגריסה, שבעצם מעולם קודם לכן לא נחשף, זכה גם הוא להתעוררות ולתחיה מחודשת. כמה מוזר שעל אותו רצף אני מדברת מצד אחד על גריסה ומצד שני על תחיה מחודשת.

    ובינתיים – קיץ  2011 , המחאה בחוצות משתוללת ואני מקבלת הזמנה להשתתף בתערוכת מחאה.

     

    ואני כבר יודעת שפעם זה כן, ופעם זה לא, פעם זה שחור ופעם זה לבן. כך בחיים. כמו שגם הצירוף 'תחילת נעילה' מדבר על המעגליות של סוף שמביא עמו התחלה והתחלה שמובילה לסוף – וחוזר חלילה. ועוד אני יודעת מה הזין את השיח הפנימי שלי כאשר החלטתי לגרוס עבודות, ואחר כך גם להצילם בדרכי וידעתי עוד שכל התהליך הזה בחיצוניותו ובפנימיותו מבטא סוג של מחאה.

     

    הפעילות האמנותית שלי, כמו גם האמנות בכלל הם השופר שלי לבטא מחאה, כמו שגם מחאה אישית היא רק סמל למחאה אוניברסלית. כן, אני אומרת לאוצרת, יש לי עבודה שמדברת על מחאה, אלא שהיא כבר הוצגה בשנת 1994. בסדר, אומרת לי האוצרת, שכבר ראתה את הסרטון, וגם את המיצב והבינה במה המדובר. זה בהחלט נכון להוציא אותה שוב מחשכת השכחה, להחיות אותה שוב, ובעצם הפעולה הזאת כבר לייצג סוג של מחאה.

     

    אז כן, מה שהיה פעם 'כן, לא, שחור, לבן' ואחר כך בגלגול אחר 'תחילת נעילה' – יחזור עכשיו שוב לקדמת הבמה, לעוד כמה שבועות של תחיה. יאמר את דברו . גם יוצג בדרך קצת אחרת, כי הרי הכול זורם, הכול משתנה, מחאה תמיד יש רק נושא המחאה משתנה גם הוא.

     

    זה הסיפור שמסביר למה בשבילי 'כן, לא, שחור, לבן' – זה לא רק משחק.

     

    כל הזכויות שמורות לנורית צדרבוים

     

     

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      IlanaHaley
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין