גן השקמים - אריק סיני

היה היו כאן פעם שקמים,

חולות מסביב וגם נוף.

העיר תל אביב של אותם הימים

היתה בית בודד על החוף.

ויש לפעמים נערכו ישיבות

מתחת שקמים אז בצל,

וליד העצים צחקו הבנות

וענו בזמרה: "הי ילל".

כן, זהו, כן, זהו,

זה גן השקמים.

היו גם כאלה

אי אז בימים.

גדלה תל אביב מסביבה פרוורים

הכל בה תוכנן ונבדק.

נבנו בה כבישים נשכחו השקמים

והלבין אז ראשם מאבק.

הכל כאן נבנה בקצבו של הדור -

חנויות ובתי שחקים,

אך רק אם נפנה מבטנו אחרו,

ניזכר בשקמים ירוקים.

כן, זהו, כן, זהו,

זה גן השקמים.

היו גם כאלה

אי אז בימים.

היום השקמים נעלמו ואינם -

רק שלט את שמם עוד מזכיר,

כמה ציפורים וספסל מיותם

ניצב בליבה של העיר.

ומושך הוא אליו, כשהערב יורד

ועולים במרום כוכבים,

קבצן מן הרחוב או הלך בודד

או זוג צעירים אוהבים.

כן, זהו, כן, זהו,

זה גן השקמים.

היו גם כאלה

אי אז בימים.

מילים: יצחק יצחקי

לחן: יוחנן זראי

לא אחת אני מסתכלת על הבניינים הגבוהים הללו ההולכים וצצים בכל רחבי תל אביב במהלך השנים האחרונות, על רקע הבתים העתיקים שלה, בתי החלומות, אשר נבנו במהלך שנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת ונתקפת תחושה של נוסטלגיה וגעגוע, לתקופות אחרות נושנות. דפדוף בדפי ההיסטוריה של העיר מראה כי החיים היו הרבה יותר פשוטים. בלי מתח בלתי נלאה לאורך כל היום, בלי הפקקים הנוראיים בכל רחובות העיר בשעות הבוקר או בעיית החנייה. בזמנו לאנשים היה את הזמן לעצור על אם הדרך ולשוחח על הא ודא, לחייך אחד לשני, להכיר.

היום?

כולם ממהרים, כולם רצים, אין זמן להתעכב על הדרך, עצוב, לא?

יש שיאמרו כי זו הדרך של העולם, להתקדם, להתפתח. ואני מודה, יש לא מעט יתרונות לכך, השפע הרב של מוזיאונים וגלריות לאמנות, מסעדות, בתי קפה, חנויות אופנה ובוטיקים, לא היה קיים בזמנו, כמו גם הכמות העצומה של החברות והעסקים הבינלאומיים אשר הודות להתפתחות העיר ולחשיבותה העסקית מבחינה אסטרטגית בחרו להשתקע בה.

ועדיין.

בעודי פוסעת ליד הבניינים העתיקים, הנמצאים בתהליכים של שימור ושחזור, על רקע המגדלים הנוצצים של תל אביב, אני לא יכולה שלא לחשוב על הימים בהם באוהאוס היה סגנון הבנייה המוביל בעיר.