אחרי הרבה תכנונים ודחיות, ישבתי השבוע סוף סוף לראות את "כנפיים", סרטו של ויליאם איי. ולמן מ-1927. מאוד לא פשוט לראות את הסרט באופן חוקי. הוא לא זמין בארץ ב-DVD, לא הוקרן ככל הידוע לי בסינמטק ומאז ירידת הצגה שניה, אין בישראל אף ערוץ שנוהג לשדר סרטים אלמים. תמיד חבל לי שאין יותר חשיפה לסרטים ישנים, במיוחד כאלה שקצת נשכחו וזקוקים להקרנות מזדמנות כדי להתגלות מחדש. זה נושא לפוסט בפני עצמו, אבל כל עוד לא קם אולפן וטוען לפגיעה בזכויות יוצרים, "כנפיים" זמין במלואו ובאיכות טובה יחסית, ביוטיוב.

הנה מה שידעתי על כנפיים לפני הצפיה: זה הסרט הראשון שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר והסרט האלם היחיד שעשה זאת. זה גם היה הסרט היקר ביותר לזמנו, עם תקציב של 2 מיליון דולר (בערך פי שניים מתקציב הפקה של סרט ישראלי ממוצע בימינו). ידעתי גם על זה שקלרה בואו משחקת שם ושהיא נחשבה באותו הזמן לסמל מין ולכוכבת הוליוודית גדולה. זה פחות או יותר מה שבאמת ידעתי. לא היה לי מושג איך הסרט עצמו ואם הוא בכלל מחזיק מעמד אחרי יותר משמונים שנה. אחרי הכל, מה שעבד על הקהל ועל האקדמיה פעם, לא בהכרח יעבוד היום.

הסקרנות שעודדה את הצפיה בסרט קשורה ישירות לזכיה שלו באוסקר. ראיתי את רוב הזוכים באוסקר לסרט הטוב ביותר, אבל בעיקר כאלה שיצאו במחצית השניה של המאה ה-20 והלאה. כמעט ולא הזדמן לי לצפות בזוכים המוקדמים שעזרו לעצב את טקס האוסקר לצורתו המוכרת ולקבע אותו בתודעה כטקס הנוצץ והיוקרתי ביותר בתעשיית הבידור. אני ממשיך להשלים זוכי עבר ולהיחשף לעוד ועוד קלאסיקות שערוצי הסרטים בטלוויזיה מסרבים להקרין. בכל זאת, הנטיה שלי עד כה הייתה לצפות בסרטים של פרנק קפרה ופריץ לאנג ולא ב"טיטאניק" של שנות העשרים. כנפיים היה שובר קופות שהצדיק את ההשקעה חסרת התקדים בו, עם כוכבים גדולים בתפקידים הראשיים ורמה טכנית גבוהה במיוחד לזמנו. משום מה, הוא די נעלם מהתודעה כשרק פרט הטריוויה אודות היותו הזוכה הראשון באוסקר, מונע ממנו ליפול לתהום הנשיה. זה קרה לסרטים רבים מהתקופה ולרבים עוד יותר לפני כן. בימים הראשונים של הראינוע, לא הייתה תודעה לגבי שימור סרטים והתייחסו אליהם כאל מוצר מסחרי שניתן להזניח, או לעשות שימוש חוזר בפילם עליו הוא מצולם כדי לחסוך עלויות. רק מאוחר יותר, הרבה בזכות פעילות האקדמיה, גדלה ההבנה שסרטים הם גם אמנות על-זמנית.

אז אחרי שקשקשתי על שימור סרטים, איך כנפיים?

אני חייב להודות שצפיתי לסרט לא מוצלח. הבנתי שיש בו סצנות מרשימות לזמנן של תעופה, שצולמו בעזרת מטוסי קרב אמיתיים, אבל חשבתי שאלה יהיו בעיקר שעתיים ורבע של מלודרמה וסצנות רומנטיות שטחיות. הייתה לי גם תחושה שקטעי התעופה יראו די סתמיים בימינו ושהזיוף ההוליוודי יצעק מכל כיוון.

וואו, כמה שטעיתי.

קודם כל, לא לקחתי בחשבון שכנפיים הופק לפני שקוד הייז נכנס לתוקף. קוד הייז (על שם הצנזור הראשי של הוליווד, ויל הייז) הוא הסיבה שבסרטים שהופקו עד אמצע המאה אין סצנות אלימות במיוחד, אין סקס או אפילו נשיקות ממושכות, בני זוג ישנים במיטות נפרדות, אנשים לא צריכים לשירותים והמילה הכי גסה שניתן לומר היא "darn". קוד הייז נועד למנוע מהסרטים להיות "מושחתים מוסרית" ולהקפיד שלא יחרגו מגבול הטעם הטוב כפי שהוגדר בידי הייז השמרן. הקוד אומץ בידי האולפנים הגדולים ושמש כנורמה במשך יותר משלושה עשורים, עד שנזנח סופית ב-1967. אלא שקוד הייז אומץ לראשונה בשנת 1930 וכנפיים יצא שלוש שנים לפני כן. אז בעודי מצפה למוצר הוליוודי מיושן ועדין נפש, הופתעתי לראות אדם פולט דם מפיו, עירום לא מרומז וסצנות קרב מציאותיות להפליא. נכון שיש לא מעט תחושה של הקהיית שוליים כדי לא לעורר יותר מדי זעם ולעמוד בסטנדרטים של התקופה, אבל זה בהחלט לא סרט משעמם ומרוחק כפי שחשבתי שיהיה.

הסיפור מתרחש בימי מלחמת העולם הראשונה, כששני צעירים מאותה עיירה מתגייסים ביחד לחיל האוויר. האחד הוא ג'ק פאוול (באדי רוג'רס), קל הדעת וחובב המכוניות ששוקד על הפיכת המכונית שלו לרכב מרוץ. השני הוא דיוויד ארמסטרונג (ריצ'רד ארלן), בן למשפחה עשירה שמאוהב בסילביה מהעיר הגדולה. ידידתו של ג'ק, מארי פרסטון (קלרה בואו) מאוהבת בו, אבל הוא עיוור לכך וחושק בכלל בסילביה. היריבות על לבה של סילביה גורמת לדיוויד לשנוא את ג'ק, אולם השירות הצבאי המשותף הופך את שניהם לחברים טובים, הדואגים זה לזה בזמן טיסה.

הסיפור לא נעשה הרבה יותר מורכב מזה, אולם היחסים בין הגיבורים נעשים מסובכים יותר ויותר. הם עוברים ממצב של שנאה תהומית לחברות אמיצה שעומדת במבחן דווקא ברגעים בהם אסור להם לתת לרגשות להתערב. אין כאן יותר מדי עומק והדמויות הנשיות בכלל נדחקות לשוליים. מארי מקבלת יותר זמן מסך ויותר אישיות מסילביה, אבל רוב הזמן, היא לא חלק מהסיפור. גם דמויות המשנה הגבריות לא זוכות ליותר מדי תשומת לב ובולט במיוחד הרמן שווימפף, אמריקאי ממוצא הולנדי שמתגייס ביחד עם ג'ק ודיוויד וזוכה ליחס חשדני בלשכת הגיוס בשל שמו בעל הצליל הגרמני. למרות שהיה אפשר להכניס קו עלילה שלם סביב תחושת הזרות של הרמן, הוא נמצא שם אך ורק כהפוגה קומית. בכל פעם שרואים אותו, מישהו מנסה להרביץ לו, עד שהרמן נופל על התחת. היום כבר לא יודעים להעריך הומור איכותי כמו פעם.

עדיין, למרות שהוא חלש בבניית דמויות, כנפיים נראה מודרני באופן מפתיע. נכון, הוא מצולם בשחור לבן ובמקום דיאלוגים מוקלטים, יש שקופיות עם כיתוב ובכל זאת, הצילום והבימוי שומרים על הסרט מעניין גם בימינו. ישנן מספר סצנות שיראו מרשימות ומסובכות לצילום גם היום. כך, למשל, סצנה בתחילת הסרט בה המצלמה מתנדנדת יחד עם דיוויד וסילביה על ערסל, בזמן שג'ק מתקרב אליהם בתזמון מושלם. או סצנה מאוחרת יותר, בה המצלמה נעה דרך שורה של שולחנות, כאשר היא עוברת בין הסועדים בשוט אחד ארוך. לא ידעתי שהיה אפשר בכלל לעשות דברים כאלה ב-1927, אבל מתברר שגם בהוליווד היו אז במאים שחשבו מחוץ לקופסה.

ציינתי את סצנות הקרב שהן הסיבה העיקרית לתקציב המנופח של הסרט. נעשה שימוש בציוד צבאי אמיתי ובמאות ניצבים לחלק מהסצנות, שלא לדבר על פיצוצים וקרבות מטוסים שנראים אמיתיים. בלי להגזים, יש בכנפיים סצנה שנותנת לפתיחה של "להציל את טוראי ראיין" פייט רציני (תרתי משמע) וכאמור, ללא קוד הייז, היה להפקה חופש להרוג אנשים על המסך או לגרום להם לדמם בצורה מציאותית. נכון שהתנגשויות אוויריות בין מטוסים עוד נראות מזוייפות (יש גבול למה שתקציב של 2 מיליון יכול להשיג), אבל לא טנקים שמוחצים בונקרים, פגיעות פגזים ומכונות ירי. אם אותן סצנות היו מצולמות כיום בצבע, עם אותה עריכה ואותן זוויות צילום, זה היה נראה כאילו נכתבו עבור סרט מודרני. אני לא יודע עד כמה כנפיים השפיע על סרטי מלחמה אחרים, אבל ניתן למצוא בו הרבה דברים שמופיעים בקרבות מוסרטים עד היום ולא בטוח שהיו בנמצא על המסך לפני כן.

אני לא יודע למה כנפיים לא נחשב היום לקלאסיקה פורצת דרך. אולי היו סרטים שהקדימו אותו ברעיונות שונים והוא פשוט ידע להשתמש בטכניקות בצורה מוצלחת. אולי אלה הזלזול והשכחה שנוצרו כלפי סרטים אלמים והביאו להעלמות רבים מהם ללא עותק לרפואה. מצחיק אותי עד כמה הוא נראה כמו הסטראוטיפ של סרט זוכה אוסקר. סיפור של ידידות אמיצה ואהבה בזמן מלחמה, סצנות קרב מרשימות, דמות קומית חסרת משמעות עלילתית, שחקנים ראשיים חתיכים, קצת הומור וסחיטה של בלוטות הדמעות. יצא שכבר על הסרט הראשון שבחרו, קבעו חברי האקדמיה את הסטנדרט שיבקרו אותם בגללו יותר משמונים שנה לאחר מכן. יש לכנפיים רגעים בהם הוא נראה מיושן וסצנה אחת, עם הופעה של גארי קופר הצעיר, מגוחכת מרוב שהיא מצולמת כפרסומת למותג שוקולד ידוע. מנגד, יש לא מעט רגעים בהם הסתכלתי על המסך ונדהמתי עד כמה הסרט הזה פחות מיושן מסרטים רבים ומוכרים יותר שיצאו אחריו. יש בו גישה פטריוטית מהסוג שהיה נפוץ אחרי המלחמה הגדולה, בלי מסרים אנטי-מלחמתיים, אלא הכרה בלחימה כצורך לא אהוב למען העולם החופשי. יאמר לזכותו שהגרמנים לא מוצגים כולם כחסרי אישיות ולמרות שאין להם כמעט שורות דיאלוג, הם מוצגים פשוט כצד השני של שדה הקרב ולא כמפלצות חסרות תבונה.

עם שילוב של צילומים לא פשוטים, סצנות לחימה שמסרבות להתיישן והמנעות מרצינות מעיקה, כנפיים מצליח לשרוד את מבחן הזמן. הוא לא רק נמנע מלהפוך למגוחך מרוב התיישנות, ישנם רגעים בהם קל לשכוח את גילו האמיתי.