פגשתי מישהו חדש. הבחור הנוכחי שונה משאר הגברים שהכרתי. קודם כל, אולי כי הוא בחור אמריקאי שמגיע מלוס אנג'לס ומדבר רק אנגלית. שנית, אולי כי הוא חתיך ונראה לטעמי. שלישית, אולי כי הוא לא מבוגר ממני יתר על המידה וניתן לראות עתיד לקשר. אבל כרגע, שום דבר כבר לא בטוח.

פגשתי אותו באתר ששנינו חברים בו, והשיחה התחילה כמו כל שיחה שגרתית במדיה הוירטואלית. השחזתי את להבי השנינות שלי ויצאתי לדרך, מנסה לצוד בחור אמריקאי. הוא צחק וזו הייתה התחלה טובה. הוא חשב שאני חמודה, חשב שאני נראית טוב, והבנו שניתן להתקדם. עברנו לשלב ב': חדר השינה של הוירטואליה - המסנג'ר. הרבה יותר אינטימי. אני לא מגזימה כשאני אומרת שדיברנו כל היום. זה היה בדיוק כך. שכחתי לאכול, שכחתי לשתות, איבדתי את תחושת הזמן איתו. בחוץ כבר התחיל להחשיך ורק לאחר זמן-מה זה היכה בי - "כמה זמן אנחנו כבר מדברים? מהבוקר, לא? זה מטורף".

באותו היום כבר נפגשנו. אני לא עושה דברים כאלה, ממש לא. הכי מוקדם שנפגשתי היה משהו כמו פחות משבוע. ובכלל, אני צריכה להתוודות - התוכניות שלי לאותו היום (שישי) התבטלו, וממש לא התחשק לי להישאר בבית הפעם, אז החלטתי להציע לו לבוא. תכננתי על שעה, להסתובב ליד החוף, לדבר, להכיר פנים-מול-פנים ולחזור הביתה. הוא הגיע תוך זמן קצר מהרצליה. מעולם לא היה לי בחור מחו"ל, ויותר ממה שרציתי אותו, רציתי סקס באנגלית (נו, כאילו שאתן לא כאלה). פתאום אנחנו מתלהבות לתרגל את זמני ה"Perfect" ולהגיד "I have had". מזל שגניחות הן שפה בינלאומית שכולם מבינים.

אז הוא הגיע לאסוף אותי, והיה לנו נחמד מאוד. הוא צחק המון בחברתי וכבר הרגשתי נוח איתו. באותו היום דיברנו כל-כך הרבה שאני מניחה שהוא כבר ידע הכל עליי, אבל עדיין היו לו עוד שאלות והוא הראה התעניינות בי. ישבנו מול הטיילת והמשכנו לדבר. מדי פעם היה טיזינג, פעם מצידי ופעם מצידו (ובעיקר מצידו), וכמעט התנשקנו. זה לא כזה ברור מאליו אצלי, ממש לא. אני בכלל לא אוהבת נשיקות, יתרה מכך - לא סובלת נשיקות. אבל כשיש כימיה נכונה (תרתי משמע), זה קורה. אהבתי את הריח שלו, אהבתי את הטעם שלו, אהבתי את הנשיקות איתו. וכן, התנשקתי איתו אחרי הרבה זמן שלא הרגשתי להט לזה.

הרגשתי כאילו חזרתי לילדות, שפתאום כל דבר נראה מרגש, וכל סמטה נמצאת שם במיוחד בשבילנו, בשביל שנוכל להזין את הרעב הזה שמקונן בנו.

הייתה פגישה מוצלחת. מוצלחת מדי. הרבה זמן שלא התעוררתי מחייכת ככה בבוקר, מרחפת ומחכה בקוצר-רוח לפעם הבאה.

הפעם הבאה לא הגיעה באיחור איום ונורא, אבל בהחלט באיחור בלתי נסבל. הפעם השנייה הייתה פחות מוצלחת. 10 דקות לפני שהוא מגיע אליי, הוא מתריע שיצטרך לעזוב מוקדם. אני כבר לבושה ומוכנה, אני לא אגיד לו "לא", במיוחד כשאני צמאה לכל דקה איתו.

עוד לא הסכמתי שנגיע לדירה שלו. הכל היה לי מאוד חדש איתו, ויותר מכמה שהייתי רוצה לקחת את זה לאט, הייתי צריכה לאכול אותו במנות קטנות. אחרי המון זמן שלא הרגשתי את הדגדוג הזה בבטן התחתונה ואת הציפייה והמשיכה לגבר, העדפתי שנהיה קצת יותר פיזיים מאשר שנשב באיזה בית-קפה.

היה לנו סוער. סוער מאוד. לא רציתי להוריד ממנו את הידיים, לא רציתי שיוריד ממני. הוא התעקש שנגיע אליו הביתה, אבל הבטחתי שבפגישה השלישית נעשה את הצעד הזה.

עד כה, הכל נשמע טוב ויפה, אבל לצערי, את התמונה הורודה מכערים כמה כתמים שחורים. הלהט וההתלהבות שהיו לו בהתחלה כלפיי, איפשהו דעכו. אנחנו פחות מחודש ביחד (זה די רשמי), אבל הוא לא מדבר איתי בכלל. הוא יכול להעביר ככה ימים שלמים בעוד שאני מרגישה שבכל הודעה ראשונה שלי, אני כופה את עצמי עליו. הוא מחבב אותי, והוא מסביר שהוא מתגעגע ורוצה לראות אותי, אבל הוא עסוק בעבודה ובלימודים עד מעל הראש, והעבודה נמצאת במקום הראשון. עם כל הכבוד לעבודה וללימודים, הנ"ל לא מונעים ממנו לשלוח לי הודעת "מה שלומך?".

הכתם השני הוא בכך שהוא פוליגמי (כן, זה כבר תקליט שבור). הוא מאוד מתעקש שלי לא יהיו אחרים כי הוא רוצה אותי רק לעצמו (למעשה, אם יהיו לי אחרים, הוא כנראה לא יהיה איתי), אבל מסביר שמעולם לא היה אקסקלוסיבי עם נשים, גם עם בנות זוג. אני צריכה להיות מאוד מיוחדת, לדבריו, כדי להפוך אותו לכזה איתי. ואני יודעת שזה נועד לכישלון - לא רק שאני לא מיוחדת מספיק, אני גם בעייתית, מה שכנראה יגרום לו לברוח לזרועותיהן של הפילגשים שלו לעיתים תכופות. לא תמיד פוליגמיה הפריעה לי בדרגה כזו, אבל הפעם אני באמת רוצה את הגבר שמולי, רק לעצמי. איך אני יכולה לתת לו להיות עם אחרות? כנראה שאין לי ברירה.

הודעה שקיבלתי ממנו זה עתה במסנג'ר קטעה לי את חוט המחשבה וגרמה למבט מפקפק להופיע על פניי - "ממתי הוא שולח לי הודעות 'מה שלומך?' אולי זה כי שלחתי הודעה קודם?" ואולי פתאום סטטוסים שאני כותבת על חיזורים של גברים אחרים גרמו לו להעריך אותי קצת יותר ולא לקחת אותו כמובן מאליו. זה מה שאני אוהבת בגברים - הם פשוטים לתפעול והם צריכים להרגיש בתחרות, כמו בטבע. ואם זה הנשק שבו אצטרך להשתמש בשביל תשומת-לב, אז אני ממש לא מפחדת להשתמש בו.

אני לא יכולה ממש לקרוא את פני הפוקר שלו. גם כשאני מסתכלת עליו, משהו שם מעורפל ולא ברור. יש רגעים שבהם אני מרגישה שאני יכולה ללכוד אותו ברשת הצפופה שלי בקלות, אבל יש רגעים שבהם אני מרגישה כמו הטרף ולא כמו הציידת.

הוא ביקש ממני להיבדק כדי לראות שאני נקייה (גם אני חשבתי שזה משפיל, אבל מסתבר שהוא מבקש מכולן כי הוא בחור אחראי), ואני עדיין עובדת על זה. אתם יכולים להסיק שעוד לא שכבנו, אבל זה בדרך. למעשה, הייתי להוטה יותר ממנו (לדעתי), אבל פתאום אני כבר לא בטוחה שבדייט השלישי (שאגב, גם מאוד גורלי לפי "חוק הפרידה" שהסברתי באחד הפוסטים) זה יקרה. זה מתקדם כל-כך לאט, יפה ובטוח, אבל אני לא יודעת לאן לקחת את הקשר הזה. אני מלאת תהיות: האם הוא חושב עליי לטווח הרחוק? האם הוא רציני לגביי? האם הוא ישאר פה גם אחרי השנה הזו בארץ או יחזור ללוס אנג'לס (הוא מתעקש לא לדבר על זה כי הוא בעצמו לא יודע וזה תלוי בעבודה שלו כאן)?

פתאום הפחד הזה ממשי יותר מאי-פעם: אני מפחדת לשכב איתו. הוא כנראה יהיה כל-כך טוב עד שאני אתאהב בו כליל. יתווסף עוד חלק לתצרף המושלם הזה, ואז אני באמת יכולה להרגיש כמו הטרף.

העניין הוא, שאני אפילו לא יכולה להסביר לו את זה כי הוא רק אומר לי "לא לדאוג" וש"יהיה בסדר" (בטח שהוא יגיד את זה, ממתי גברים מפחדים להיקשר רגשית ככה?), אבל הוא לא באמת יכול להבין. אז יוצא שאני מתמודדת עם הקונפליקטים האלה לבד, כרגיל, כמו בכל קשר שהיה לי. ההיסטוריה חוזרת על עצמה. אף קשר לא מספק אותי, קל וחומר קשר שאני צריכה לעמוד בו על המשמר עם סטופר, ולחכות מתי הוא ייגמר מפני שלבחור נמאס ממני או מפני שהוא חוזר ללוס אנג'לס.

אבל אומרים שמכל קשר לומדים משהו. זה נכון. אני למדתי שיהודי התפוצות הרבה יותר מקסימים מישראלים (איזו טעות...עכשיו כולם יתקוממו נגדי), אף-על-פי שהחרא קיים בהם ולו משום שהם משתייכים לאותו עם - גברים.

אז מעתה ואילך, אני הולכת לעודד עלייה ארצה ולקבל תגמול נאה על המאמץ שלי מהסוכנות היהודית.