פעם הלך לי בחיים שתהיה קבוצת מופעים ייצוגית  של טאי צ'י ילדים במצפה רמון.

אז יום יום  היינו מתייצבים אשתי והילדים ואני בפארק הקטן מול המקלט של הצופים, על דרכם של ילדי שכונת הגמל לבית הספר, בשבע וחצי בבוקר, כל בוקר, עד שבא החורף והכביד את רוחותיו עלינו.

הגדול שבבנים היה המשווק החברתי והאבן השואבת, אנחנו-אשתי ושני הצעירים היינו הכוח שמאחור, אני הייתי המאסטר.

היו הרבה בקרים שהתאמנו לבד, היו גם הרבה בקרים שילדים אחרים הצטרפו. עם הזמן נוצרה קבוצה מגובשת, הצטרפה בוגרת שלישית ולמדה את ההדרכה, ולאחר תקופה שבה רדיתי בכולם ידענו את המופע ויצאנו והופענו ביום חוגים במרכז הספורט של אוניברסיטת בן גוריון.

היה כף, בעיקר האדרנלין, תחושת האחדות של מי שבא ביחד משולי המדבר אל העיר הגדולה, הרעש והאנשים והקהל ומעל הכול התובנה חוויה של הילדים והמבוגרים ביחד: להופיע זה כמו להשתתף בקרב או בתחרות, זה טוטאלי על אמת,

לחימה נטו בלי מחשבות על ניצחון או הפסד.

 את זה הלוואי שהיה להם בלימודים.

אחרי המופע התפזרנו. לנו הגדולים נמאס לצוד ילדים ברחוב, לילדי השכונה נמאס מאימונים בעיקרון, שהרי להתאמן זה רק בריקוד או כדורסל, במקום שבו מתאמנים,(למעט האישה והילדים שלי, שאני נעזר בהם בהדרכות תיירותיות, ושומר אותם במשמעת אימון ולמידה כלשהי בסלון שנוקה מרהיטים)).

הגדולים שבקטנים גילו שבמצפה יש תחלופה גבוהה של מזרוני קפיצים, מן הסתם קשור בריבוי צימרים ובתי מלון, והתחילו לצבור מתחת לבית, וכולם, קטנים וגדולים עברו להתמחות בסאלטות ופארקור.

בעצם לא התפזרנו. ערב ערב הם מעבירים שעות על ערימת המזרונים עם מוזיקת הפלאפונים, מעמידים את המזרונים בונים ומרחיקים ויוצרים צורות ככל האפשר ומפתחים את הפארקור- סאלטות שלהם.

זה בסדר, טאי צ'י תמיד היה בעיקר מפתח, לא יעד. והילדים לומדים זה מזה.

הם גם לא שכחו את הטאי צ'י שלהם: שבוע שעבר ילדי השכונה הדבירו קן ענק של דבורים בחבטות מיומנות של מקלות טאי צ'י. חתיכת מחזה שנמשך שעות. פרט לקטן, שהוא ההבטחה הגדולה בתחום, כולם נעקצו.

טאי צ'י יציבה ילדים: יש דבר כזה אינטליגנציה גופנית. לטעמי, היא מתחילה מהרגע שהתינוק מייצר מוטוריקה מתואמת של דחיפות והתחמקויות ידיים, וזה קורה כבר בגיל חצי שנה. השלב הבא הוא גלגולים על השטיח, נעילות מרפקים וגפיים,מתח והרפיה, להניח להם למצוא את דרכם החוצה מכל תפיסה ואחיזה.

בגיל חמש שש הם כבר בשלים לדברים המסובכים יותר, כמו יציבות מוגדרות  ותנועה מתואמת עם אחרים, תנועה בקבוצה תוך שמירה על קצב ומרחב אישי.

בגיל שבע הם כבר מסוגלים לייצר את הבעיטה הסיבובית בקפיצה ,ואת הסיבוב של המקל

ממפרק היד, שני דברים שלדעתי הם אבן בוחן ליכולת קואורדינטיבית אצל ילד בגיל 7.

הסיבוב של המקל: תנועה שמופיעה בכל סרטי החרבות והנינג'ה, ידיעת התנועה היא תנאי לביצוע 'הקאטה של המקל'. חצי מהילדים שפגשתי בחינוך בתיירות ודרך ילדי אינם מבינים את התנועה, חושבים מהר מדי ביחס להנחיות והמופע החזותי, ומערבים פעילות אצבעות שלא לצורך. בעיקר קשה להם לשחרר את המקל מאחיזתם להרף עין הנדרש למקל להמשיך את התנועה בכוח התנופה. כדי ללמד את הילדים האלה בכל זאת, נדרשת שבירה של התנועה למרכיביה השונים וגישה שהיא שונה בתכלית מן הדרך הישירה של 'להראות איך עושים את זה'

טאי צ'י יציבה ילדים מצפה רמון: בעיקרון הרוב יוגה או כדורסל וקט רגל..(יש גם אלוף נוער בג'ודו וקראטה קשוח של תלמידי ישיבות) הטבע של יישוב על המצוק של מכתש רמון מציע אתגר מתמיד לקואורדינציה ולהתפתחות של אינטליגנציה גופנית ,והוא כנראה משאב שאין לו מתחרים.

שכונת הר הגמל על המצוק: רוב הבנים שולטים בפארקור, הבנות מעודדות ואתלטיות לא פחות, אבל החורף מתקרב הימים מתקצרים ומזרוני קפיצים משומשים זה לא זה.

אז אני מחפש תורם. הבנתי ש40 אלף בשנה זה לא בעיה, יש הרבה תורמים שרוצים לתת את זה, וילדי שכונת הר הגמל, אם אין להם את הכסף הזה, אז אין להם עם מי לדבר.

דברו איתי, בבקשה.

בברכה צפריר.

בפייסבוק: דרך אחרת מצפה רמון.