רכבת מחשבות דוהרת לי היום בראש, אני בתוך עולמי הפרטי והמציאות קצת מפריעה.
מזל שסופ"ש מגיע, מביא איתו ריח של שקט
שהרי אני שונא להיות מנוול המוכר את זמנו בזול.

אבן ספיר של אהוד בנאי מתנגן לו ברקע, עושה לי לרגע חשק לשים ראש על ציצים רכים ולנוח.
לפעמים זה מוזר איך יש נשים המקפיאות את הרצון הבדס"מי ואחרות מביאות איתן רצון להשאיר ציורים כחולים.
לפני כמה ימים ראיתי ציור שמח, מלא צבעים
לא ברור למה הרגשתי בחילה נוראית ורצון להקיא, מזל שהצצתי בין האצבעות לנסות להבין
אולי ככה זאת אומנות, בועטת לך בבטן בלי הסבר.

יש אנשים שבתיהם ריקים, תמיד משאירים אותי חנוק לרגע במחשבה שאולי ריק להם קצת בפנים
ויש בתים שמלאים עד אפס מקום ושם אני תוהה האם נותר מקום עבורי.
בסוף אני אהיה באבא הודי, השחרר את הצורך בבית במקום ברכוש, אסתובב לי בעולם בלי כלום
משוחרר מרכוש ומלא בתקווה.

כשאני נפרד ממנה בבוקר, אני נורא רוצה לתת לה נשיקה
אולי כי יש משהו משמח בנשיקה
אולי כי אני שונא להיות כלוא בחוקים וקופסאות שאינם שלי
ואולי כי אני לעולם לא יודע אם זאת הנשיקה האחרונה.

המציאות היום מתפזרת לי ברחבי המחשבות, רסיסים של מחשבות המלוות אותי
אולי כי אתמול היה כלכך מרגש וזה עדין קצת ממלא והרבה מביך.
נראה לי שאתקשר לאחי אומר לו שאני אוהב אותו, זה ישמח אותו מאד
אולי נדבר קצת על קהלת, שמלווה את המחשבות שלי בימים האחרונים.