דפני ליף ובר רפאלי - שתיהן נשים, שתיהן מצליחות, שתיהן לא עשו צבא, ולשתיהן כנראה יזכירו את זה עד המוות ■ אוי, כמה שהישראלים אוהבים לשנוא ■ אולי בזכות התכונה הנפלאה הזאת המדינה שלנו כל כך נהדרת

במטוטלת הרגשית האופינית לי, אני נעה לעתים קרובות בין שמחת אינקץ משטויות אנתרופולוגיות כגון גילוי גוון חדש של לק ונטישתם (סופסוף) של המוני הצרפתים את חופי עירי, לבין עצב תהומי מהגילוי המפתיע (כאילו הייתי בת שש) שמישהו שיקר לי, או המאמם ממש של חוסר הפרגון בחברה הישראלית.

"אין אדם נותן, אלא מתוך כוונה להיטיב עם עצמו", קבע כבר הפילוסוף האנגלי תומס הובס (1588-1679) בשנת קוקוס, ולמרות שאינספור מחקרים מוכיחים שוב ושוב שזה בפועל לא נכון, ושתחושות הסיפוק וההתעלות הכי גדולות מזומנות לנו דווקא במגע מיטיב עם הזולת, בהתנדבות ובביטוי המאוס 'אאבת חינם', שנישא בכל פה ובכל טור בעיתון ובכל סטטוס בפייסבוק של כל פקצת ניו-אייג', הרי שגם בימים אלה של מחאה חברתית, התופעה החברתית הרווחת כרגיל אצלנו היא רמיסה חברתית רבתי.

והרשו לי להמחשת טיעוני, להתמקד בשתי אושיות נשיות שמאכלסות לאחרונה את המרחב הציבורי שלנו, כל אחת בתחומה, דפני ליף ובר רפאלי. כן כן, הצחוק יפה לבריאות, אני יודעת שיש כמה הבדלים בולטים בין שתי הדמויות החשובות הללו, אבל יש גם כמה נקודות השקה, ואני מדברת בעיקר על יחס הציבור אליהן ובפרט על היעדר הפרגון.

דפני ליף בתמונה לא אופינית, מתוך עמוד הפייסבוק שלה

אודה על האמת שמלכתחילה התייחסתי לדפני כאל קוריוז, וזאת בשל לשונה המאותגרת משהו. לדידי המפגר, כל מי שאינו מתנסח בשנינות של סכין קצבים וברהיטות של פרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל, חשוד בעיני ביותר! אבל ייאמר לזכותי שלקח לי בדיוק יומיים להתעשת. נזכרתי שגם משה רבנו עליו השלום היה כבד פה וכבד לשון (בממדים קצת יותר בעייתיים מדפני) ובכל זאת מנהיג לא רע. סילקתי אפוא כל ביקורת והתרכזתי בעובדה החשובה - והיא, שכל השאר פרט לה התרכזו עד כה בקיטורים, בברבורים (גם אם רהוטים-אש!), בכתיבת טורים בעיתונים, בכתיבת בלוגים (MOI), וגם שלי יחימוביץ' ידעה נהדר להסביר את משנתה בעיתון (רק מבחינה קוהרנטית שומדבר לא הסתדר לי שם) ובמילים יפות, אמה מה, אפחד עוד לא עשה עד היום דבר! לא סחף, לא הנהיג, לא הוציא אנשים לרחובות, לא ארגן הפגנות, לא גרם בפועל לאנשים לא לקנות מוצרים יקרים, לא גרם להקמתה של ועדת בדיקה, לא גרם לתשקורת העוינת להביא סופסוף נתונים כלכליים כהוויתם ולא נאומים בלבד, לא גרם לנכונות לקצץ שכר לבכירים, לא הקפיא את עליות המחירים בשוק הדירות.

אין נביא בעירו, עיתוני העולם כבר גילו את דפני, סימנו אותה כמנהיגה, ופה היא מתמודדת מצד אחד עם מתחרים מבית - כמו יו"ר התאחדות הסטודנטים איציק שמולי, עסקן משופשף שמנסה לזנב בה, ומצד שני עם הפוליטיקאים מהמערכת הממוסדת שמנסים לרפות את ידיה, וזה לא משנה מהקואליציה או מהאופוזיציה - כולם שימרו את המצב הקיים במשך שנים. ומצד שלישי - וזה המפליא (או בעצם לא) עם עמישראל, שקשה לו להתמודד עם גיבורה עממית. אנשים כאן לא אוהבים גיבורים אמיתיים, אחרי שנים שבהם התרגלו להתאבק לרגליהם של 'מצליחנים' ולהתחנף לפריצים במטרה לזכות בג'ובים מיוחלים או מדומינים או בכבוד מפוקפק או בהזמנות ל'אירועים' נוצצים ועתירי חיוכי כזב שנמחקים בשנייה. דפני - מה ייצא מלתמוך בה? זו סתם עבודה ודרך ארוכה מאוד, עד להצלחה שסיכוייה מעטים.

לכן הרבה יותר מתאים לנפנף אותה, את החוצפנית הזאתי, לכתוב נגדה תלי תלים של השמצות, שטויות ושקרים בטורים ובטוקבקים באינטרנט ואפילו לקרוא להחרמתה (!) בפייסבוק. זה גם לא עולה כסף ולא מצריך להקים ת'תחת מהכיסא. וזה גם יתן שנייה של סיפוק לחיים העלובים והמשמימים שלנו, שבמילא לא עשינו בהם כלום ולא השגנו בהם דבר. מערכות היחסים שלנו על הפנים, אנחנו לא סובלים את אשתנו, בראי משתקף לנו סבו של דרקולה ביום רע, כיתת יורים לא תוציא מאיתנו באיזה כיתה לומד הילד (פעם ידענו, זה היה מזמן), וסולידריות חברתית? רגע, זה לא משהו שהיטלר אמר - אה, לא היטלר, החבר שלו, סטלין, לנין. הציון שלנו בהיסטוריה במילא לא היה משהו. לא חשוב, קיצר, זה לא בשבילנו הקומוניסטים האלה.

והצבא! הצבא ! זהו, דפני לא עשתה צבא! משתמטת אחת! אנחנו נראה לה מה זה! גם בר! שתי משתמטות! שרמוטות! לא נשכח ולא נסלח! עד המוות נרדוף אותם! (טעות במקור)

טוב אין לי כוח להמשיך את המונולוג של האמביציל. אני רק רוצה לומר שנדמה לי שהנתון הוא 40% מתגייסים מכל שנתון או אף פחות. ועל רקע זה אפשר כבר להוציא את הרובה מהתחת ולהפסיק לנדנד לכל מי שלא מתגייס. נכון להיום, מי שלא רוצה להתגייס, כבר לא מתגייס במדינה שלנו. ומי שכן - בדרך כלל עושה את זה ממניעים אגואיסטיים טהורים - קודם כל מטעמים חברתיים - רצון "לתרום למדינה" כי כך מקובל במילייה שהוא בא ממנו, ושנית רצון לעבור את החוויה של השלוש שנים האלה, אצל בנים - רצון להתחשל ולהיות גבר, אצל בנות - לעבור מעין טקס חניכה לחברה הישראלית, ואצל שני המינים - לקבל מעין תעודת כשרות להמשך החיים, למעסיקים פוטנציאליים. ויש גם צעירים שעושים את זה, עדיין מטעמי מוסר, לא רוצים להשתמט מהגנתה של המדינה שלהם ורק שאחרים ישאו בעול. נכון. זאת גם עדיין ההשקפה שלי שהנחלתי לבניי.

אבל, אבל, אבל - אני למשל, כבר שנים רואה בצבא מפעל כושל, בלתי יעיל, מלא מחדלים, מלא טעויות - ואם מישהו יגיד לי שהרהב והשאננות אכלו בו כל חלקה טובה ועל סמך זה, ועל סמך אי מוסריותו כלפי הפלשתינאים, ועל סמך ההשתמטות הכללית וחוסר הצדק, ועל סמך עוד 20 סיבות מנומקות אחרות, הוא לא רוצה לשרת - אני לא אחרים אותו. אני חושבת שמזמן, רק בשל האחוז הקטן של המתגייסים, היה צריך להיות כאן צבא שכיר ולא גיוס חובה, או לפחות תשלום משכורת של ממש למשרתים ולא דמי כיס עלובים.

בכל מקרה, גם בר רפאלי וגם דפני ליף שלא עשו צבא, הן הרוב, לא המיעוט - ולא משנה מה מניעיהן. וגם דפני וגם בר - כל אחת בתחומה - מוצלחות ומצליחות. רפאלי קיבלה עכשיו לשלוש שנים את הקמפיין העולמי של חברת הבישום הגרמנית Escada, שהיא אמנם לא לנקום או לוריאל, אבל זה נחשב כבוד גדול. וכל הזמן פעו כנגדה ש"אין לה חוזה עם מותג מוביל בעולם". אז הנה. והפתעה: כמות הרעל והארס שנשפכה נגדה בטוקבקים בעקבות הידיעה היתה מחליאה.

בר רפאלי מתוך הקמפיין לבושם של ESCADA

פעם, בעבר, הרביתי להרהר על הרוע, מהותו, שורשיו. התעמקתי בהגותם של פילוסופים שהתעסקו במקורות הרוע. חדלתי מזה. אני לא חושבת שהרוע הוא איזה כוח עצמאי שנע בעולם. בסך הכל בתי הסוהר מלאים באנשים שהיתה להם ילדות קשה - וגם מחוץ לבתי הסוהר יש המון כאלה. לכולנו נתונה זכות הבחירה. העניין הוא שהעולם פנה בכמה עשרות השנים האחרונות באופן ברור מקולקטיביזם לאינדיבידואליזם. התרבות ההישגית החזירה אותנו בדיוק לעולם של הובס, לתסריט שלו, נוסח 'בעל זבוב', של אדם לאדם זאב, על 'המצב הטבעי' של פרטים שנעים כמו חלקיקים נבדלים בעולם, ללא אמנה חברתית וללא ראיית הזולת בשיט.

כי מה בעצם כל ההישגיות והמצוינות שכולם נכספים אליהן וכל הפרסומות מכוונות אליהן מחייבות - התקדמות בכסף ובחומר בלבד. מעניין את סבתא של מנחם, אם הבחור שקונה את הדגם החדש ביותר של המכונית הנוצצת (+300% מיסים כפי שהתבשרנו), מתנדב בזמנו החופשי ב'תנו לחיות לחיות', או משקר בכל פעם שהוא פותח את הפה (לי, כמובן). למה לשרת בצבא אם ככה? את מי זה מקדם בדיוק? זה שורף שלוש שנות הכנסה במקרה הטוב, אם לא את כל פוטנציאל ההכנסות העתידי...

ולמה זה בכל זאת מעצבן אותנו לפרגן למצליחים, או במקרה הזה למצליחות? כי בעיני 'העם' יש כללים מאוד מסוימים להצלחה לגיטימית. למשל, רצוי שתהיה מזרחי, ושתגיע מ'למטה', או שאם הגורל האכזר מנע ממך את המזרחיות, תפמפם ססמאות נגד ערבים, דבר שיעמיד אותך בצד הימני של המפה, שמבחינה דמוגרפית, בחבור הרוסים אל המזרחים, הוא הצד הבטוח בשנים האחרונות בארץ. וגם השנאה הזאת, הרי אין לה יסודות פוליטיים, אלא מעמדיים מובהקים - בבחינת הבו לנו שכבה חברתית דפוקה מאיתנו ונדרוך עליה ונעלה מעט. כך קרה, שביבי הקפיטליסט בה' הידיעה הוא אהוב השכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות, ולבטח ישכון במשרתו, וברק הבטחוניסט ענוד הברייטלינג - מנהיג מפלגת 'העבודה'. מצב עניינים אבסורדי עד פארודי, שלא הזיז גבה לאיש עד השבועות האחרונים.

הישראלים זו אומה של מסכנים, יללנים וקוטרים, שגם כשיש להם סופסוף פתח לשינוי, הם יעשו הכל כדי לקבור אותו ולפגוע ולנאץ את מנהיגת השינוי הזה, כדי שיוכלו לחזור לחיקם החמים של השקרנים המוכרים והאהובים עליהם - ואז לקטר שוב שהמדינה בלתי נסבלת, והחיים נוראיים. אנא עארף למה - לא אהבו אותם מספיק כשהיו קטנים, או להיפך - האמא היהודייה אהבה אותם יותר מדי, ואחר כך, בחיים האמיתיים,  נחרדו לגלות שהם לא כאלה שוסים.

לא יודעת מה התסביך הלאומי, אבל גילויי הנאצה של הימים האחרונים כלפי מנהיגת המחאה מצד אחד וכלפי הדוגמנית מס' 1 שלנו בעולם מצד שני, מוכיחים לי שוב, שאנחנו עם לבדד ישכון. במובן של בדד לגמרי, אורז אחד-אחד. אני לא יודעת מה איתכם מאסטרשפים קסומים שלי, לי זה נתקע בגרון.   ■