תורים....

נושא רגיש, בייחוד במדינה כמו שלנו שבה כל אחד חושב שהוא צריך להיות קודם...

שבה אם הסתכלתי על התור בעודי מעשנת סיגריה מבחוץ המקום שלי שמור,

רק כאן אם הבת דודה של סבתא שלי מצד האבא עמדה בפינה - "היא שמרה לי!".

חלק מהתורים מתישים, בסופר למשל, בקופת החולים...

חלקם מרגשים, כמו בשדה התעופה לפני טיסה, כמו לפני כניסה למקום בילוי שאתה ממש אוהב

אבל לנו זה לא משנה, זה תמיד יהיה מעצבן לחכות.

חוץ מתור אחד, נהוג לקרוא לו "תור הזהב".

מכירים את התחושה הזו? "עכשיו אני, זה הזמן שלי..."

כשמרגישים שהכל מסתדר, שעכשיו תורכם לתת ביס ענק מהחיים והוא טעים יותר מכל דבר שיכולתם לדמיין.

אז אני ברשימת ההמתנה לתור הזהב שלי,

בעוד כמה חודשים הכל הולך להשתנות, ואני מקווה ויותר מהכל מאמינה שזה הזמן שלי, זה התור שלי

ואם לא עכשיו אימתי?

פריז, עיר האורות....

אני חושבת שהיא מחכה רק לי :)