כותרות TheMarker >
    ';

    חינוך דרך הטבע

    בשנת 1632 קבע יוהאן עמוס קומניוס את עקרון היסוד של החינוך המודרני: חינוך הכול לכול, וטען כי הדרך לממש זאת היא בדרך הטבע. אך מהי הדרך הטבעית להוראה וללמידה?
    זו שאלת הבלוג.

    דברים שאפשר לעשות בכל בית ספר

    18 תגובות   יום חמישי, 8/9/11, 22:51

    הנה דברים שמורות ומורים יכולים לעשות בכל בית ספר, עוד לפני מהפכה רבתי במערכת החינוך:

     

    (או במילים אחרות: לא נחכה למהפכה, נתחיל אותה)

     

     

    * לפני כל שיעור תגדיר המורה לעצמה, במשפט קצר, מהו הדבר האחד החשוב ביותר שברצונה ללמד. ועדיף שתנסה להגדיר גם למה היא חושבת שזה חשוב.

      

    * שמו של כל פרק נלמד יהיה נושא או רעיון מחיי היומיום, ולא שם של ענף מדעי.

      

    * השיעור יתחיל בהכוונה לנושא בכלליות ובפשטנות. בקווי המתאר של הרעיונות הגדולים.

      

    * המורה תזכיר תחילה משהו שהתלמידים כבר יודעים, ומתוכו תתקדם לתכנים החדשים.

      

    * המורה תספר לתלמידים משהו שהיא אינה יודעת, או שהקהילה המדעית טרם ביררה.

      

    * בכל נושא תציג המורה כיצד הוא מקבל ביטוי בעולם הממשי המוכר לתלמידים.

      

    * בכל נושא ינסו התלמידים להפיק מידע רלוונטי מתוך תצפית על המציאות בהווה.

      

    * בחרו להתמקד ולמצות תכנים מעטים ללמידה המקיפה את כל דרכי ההבעה.

      

    * זמן שיעור ומשאבים דומים יקודשו להוראה מצד המורה ולהבעה מצד התלמידים.

      

    * כאשר תלמידים שואלים שאלות, אפשר להשיב להם בשאלה. לא חייבים תמיד סימן קריאה.

      

    * הוראה היא דרך למידה ולכן תלמידים בוגרים במעט ישמשו מורי עזר לקבוצות תלמידים.

      

    * למידה תצליח יותר אם תתנהל באווירה של רגשות משיכה: שמחה, רוגע, התלהבות וכדומה.

      

    * באווירה של רגשות דחייה: עצב, כעס, שעמום וכדומה, חבל על משאבי השיעור.

     

    * חצי שעה של תנועה, יוגה למשל, תשפר את היכולות השכליות של התלמידים ואת הרגשתם.

     

    * תנועה משרתת הבנה. למשל, ליצור בחצר מפת מושגים של התוכן הנלמד מחפצים וחבלים.

     

    * תנועה משרתת מחשבה. למשל, דיון שבו נעים בחופשיות בכיתה בין כמה מוקדי שיחה.

     

    * חינוך חברתי יתקיים בקבוצות קטנות רב-גיליות, שהן העתק נאמן למציאות החברתית.

     

    * שיחה בענייני היום ובסוגיות שברוח היא פעולה מצוינת לקבוצה החברתית.

     

    * משימות משחק וכן מטלות אמת לתחזוקת בית הספר או פעילות בקהילה, יאפשרו לכל תלמיד למצוא את מקומו בקבוצה ולהכיר בתרומתו הייחודיים.

     

    * היעזרו במקורות מידע ופחות בספרי לימוד. שימוש בידע ופרשנותו יעשו על-ידי התלמידים.

     

    * תכנים ברמת ידע אין צורך ללמוד. הם יהוו 'חומר פתוח' והתלמידים יידרשו להשתמש בהם.

     

    * הדרישה הנמדדת היא היכולת להתייחס בדרכי הבעה מגוונות ומורכבות לתוכן מצומצם.

     

    * בקשו מכל תלמיד להעריך את ידיעותיו ויכולותיו. תמצאו שזה קרוב מאוד לתוצאות המבחנים.

     

     

    ואחרי הכול, לא חייבים הכול, ולא חייבים תמיד.

    לאט, לפי מה שנוח ומתאים, בדרך הטבע.

    רק זאת:

     

    * בחנו כל נוהג ונוהל בחיי בית הספר, וחדלו לבצע את מה שנראה שפחות קשור ללמידה

    ויותר קשור להטלת מרות, ליצירת סדר ולמיון תלמידים.

    אלה הדברים שמושכים אל העבר, ואילו החינוך מטבעו פניו אל עתידם של התלמידים.

     

    ואחרי אחרי הכול - מוזמנות ומוזמנים לתקן ולהוסיף. תודה.

    דרג את התוכן:

      תגובות (18)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        11/3/15 10:30:

       

      דברים שאפשר לעשות אבל לא בכל בית ספר

       

       

      גוברת המודעות לכך שחינוך מדעי צריך להתמקד לא רק ברכישת ידע אלא גם בפיתוח היסודות ללמידה-לחיים (Life Long Learning) על מנת שתתרחש למידה משמעותית של מדעים בביה"ס, מחוץ לביה"ס ואחרי ביה"ס - נדרשת מוטיבציה ללמידת מדעים. מחקרים קודמים הראו שהמוטיבציה ללמידת מדעים יורדת במהלך גיל ההתבגרות. במחקר הנוכחי אנו משווים בין מוטיבציה ללמידת מדעים של תלמידי כיתות ה-ח בבתי"ס המשתייכים לזרם החינוך המרכזי לבין המוטיבציה של תלמידים באותם הגילאים בבתי"ס דמוקרטיים בישראל. ההשוואה מתמקדת ב: מכוונות מטרות ההישג של התלמידים, כלומר: מניעים/מטרות בלמידה (Achievement Goals Orientation), המעורבות בשיעורי המדעים (Class Engagement), המוטיבציה המתמשכת ללמידת מדעים (Continuing Motivation) ותפיסת התלמידים את הדגש של ביה"ס וההורים על מטרות ומניעים ללמידת מדעים. התוצאות מראות שהירידה במוטיבציה של תלמידים ללמידת מדעים בתוך ביה"ס ומחוצה לו, במהלך גיל ההתבגרות, אינה תופעה התפתחותית בלתי נמנעת, היות והיא ניכרת בבתיה"ס השייכים לזרם המרכזי אך לא בבתיה"ס הדמוקרטיים. התוצאות מרמזות לכך שאי-הירידה במוטיבציה בבתיה"ס הדמוקרטיים קשורה בתרבות ביה"ס הדמוקרטי ולא בהשפעת ההורים או המורים. 


      המאמר כתוב באנגלית. להלן מצגת בעברית ובה עיקרי הדברים: (Pdf - HTML

       

       

      ראו, 

      קורסים למדע בבית הספר אינם מלמדים כלל מדע !   

      http://cafe.themarker.com/topic/2236986/   

       

        6/3/14 23:05:

       

       

              "היכן את עובדת?"

       

              "בבית-הספר סדברי-ואלי."

       

              "מה את עושה?"

       

              "כלום."

       

              ל א   לעשות מאומה בסדברי-ואלי דורש המון אנרגיה ומשמעת, והרבה שנות ניסיון.  אני משתפרת בזה משנה לשנה, ומשעשע אותי לראות כיצד אני ואחרים נאבקים בסכסוך הפנימי הבלתי נמנע המתעורר בנו. הסכסוך הוא בין הרצון לעשות דברים למען אנשים, להעביר להם  את הידע שלך ואת הבינה שקשה כל כך היה לרכשם, לבין ההכרה שילדים חייבים ללמוד בכוחות עצמם ובקצב שלהם. השימוש  בנו  מוכתב על ידי רצונותיהם, לא על ידי רצונותינו. עלינו  להיות שם כאשר אנו מתבקשים להיות שם, ולא כאשר אנחנו מחליטים שעלינו להיות שם.

       

              ל ל מ ד, להפיח השראה, ולייעץ, הן כולן פעילויות טבעיות שנראה כי מבוגרים מכל התרבויות והמקומות עוסקים בהן מסביב לילדים. בלי פעילויות אלו, על כל דור היה להמציא הכל מחדש, החל מהגלגל וכלה בעשרת הדיברות, מעבודות המתכת ועד החקלאות. בני-אנוש   מעבירים את הידע שלהם לצעירים מדור לדור, בבית, בקהילה, בעבודה -- וכביכול בבית-הספר.  לצערנו ככל שבתי-הספר מתאמצים ומשתדלים  להעניק הדרכה יחידנית לתלמידיהם, יותר נזק  הם גורמים לילדים. הצהרה זו דורשת הסבר, היות והיא סותרת לכאורה את מה שזה עתה אמרתי, היינו, שמבוגרים תמיד עוזרים לילדים ללמוד כיצד להיכנס לעולם ולהיות לתועלת בו.  מה שאני למדתי, בצורה איטית מאד ומכאיבה במשך השנים, שילדים מקבלים החלטות  חיוניות  בעצמם בדרכים שאין באפשרותם של המבוגרים לחזותן מראש או אפילו לדמיינן.

       

              ח ש ו ב  על העובדה הפשוטה שבבית-הספר סדברי-ואלי, תלמידים רבים מחליטים להתמודד עם אלגברה ולא בגלל שעליהם לדעת אלגברה, או בגלל שזה מעניין אותם, אלא בגלל שהם מתקשים בזה, זה משעמם, והם גרועים  בזה. הם חשים צורך להתגבר על פחדם, על הרגשתם שהם אינם מתאימים, על העדר משמעת אצלם. פעם אחר פעם, תלמידים שקיבלו  החלטה זו משיגים מטרתם המוצהרת  ועושים  צעד ענק בבניית האני שלהם, ביטחונם, ואופיים.

       

              א ז  מדוע זה לא קורה כאשר כל הילדים נדרשים או מעודדים ללמוד אלגברה בבית-הספר התיכון? התשובה היא פשוטה. על מנת לגבור על משוכה פסיכולוגית כלשהי עלינו להיות מוכנים לקחת על עצמנו התחייבות אישית מסוימת. מצב נפשי כזה מושג רק אחרי ֶהתבוננות  אינטנסיבית וניתוח עצמי, ולא יכול להיות מוכתב על ידי אחרים ולא ניתן  ליצור  אותו  עבור  קבוצה. כל מקרה הוא מאבק אישי וכאשר הוא מצליח זה ניצחון אישי. מורים יכולים לסייע רק כאשר הם מתבקשים לעשות כן, ותרומתם לתהליך היא קטנה לעומת העבודה שהתלמיד משקיע.

       

              ק ל  לתפוש את המקרה של אלגברה. למרות שהוא לא כל כך מאיר עיניים כמו אותן שתי דוגמאות שעלו לאחרונה בהגנה על תזות: נערה אחת שהייתי מאד קרובה אליה ושבקלות יכולתי להשלות את עצמי במחשבה ש"הדרכתיה" גרמה לי להלם אמיתי כאשר בניגוד  ל"בינתי" מצאה יותר תועלת להשתמש בזמנה בבית-הספר בלהתרכז ביצירת קשר חברתי וארגון מסיבות ריקודים במקום ללטש את כישורי הכתיבה שיהיו נחוצים לה במקצוע  שבחרה כעיתונאית. לא היה עולה על דעתו של איש מהמבוגרים המעורבים בחינוך של התלמידה המסוימת הזאת לייעץ או להציע לה את דרך הפעולה שהיא כל כך בחכמה בחרה לעצמה, מודרכת על ידי הידע הפנימי והאינסטינקטים שלה בלבד. היו לה בהתחלה בעיות שהיא הבחינה בהן בבירור, ואז היא עברה לפותרן בדרכים יצירתיות ואישיות. בהתעסקותה הישירה עם אנשים במקום להתבונן בהם מהצד, היא למדה יותר על האנשים וכתוצאה מכך השיגה יותר עומק והבנה פנימית שבבוא הזמן הביאו אותה לכתיבה משופרת. האם תרגילי כתיבה בשעורי אנגלית היו מאפשרים לה להשיג זאת טוב יותר? אני מסופקת.

       

              א ו  מה בנוגע לנערה שאהבה לקרוא ואיבדה את אהבת הקריאה אחרי זמן מה של שהייה בביה"ס סדברי-ואלי? במשך זמן ממושך היא הרגישה שאיבדה את שאיפתה, תבונתה, ואהבתה ללמוד כי כל מה שעשתה היה לשחק בחוץ. אחרי שנים רבות היא הבחינה שהיא קברה  את עצמה בספרים כבריחה מהתמודדות עם העולם החיצון. רק אחרי  שהיא הייתה מסוגלת להתגבר על בעיותיה החברתיות, ורק אחרי שהיא למדה ליהנות מהפעילות בחוץ ומפעילות גופנית, רק אז היא חזרה לספריה האהובים. עכשיו הם לא בריחה, אלא חלון לידע ולחוויות חדשות. האם אני או מורה אחר היינו יודעים כיצד להדריך אותה באותה תבונה כמו שהיא הדריכה את עצמה? חושבתני שלא.

       

              ת ו ך   כדי כתיבה זו נזכרתי בדוגמה נוספת מלפני שנים רבות. היא מדגימה כיצד סוג העידוד החיובי וההעשרהֶ המקובלים יכולים להביא לתוצאות הפוכות ומאד מגבילות. התלמידֶ נשוא הדוגמה היה כמובן חכם, חרוץ  ולמדן. כל בחינה בראשיתֶ חייו הייתה מראה אותו כבעל כשרון רב במתמטיקה. מה שבעצם הוא עשה בעיקר בעשר שנות שהותו בביה"ס סדברי-ואלי היה להשתתף בספורט, לקרוא ספרות, ויותר מאוחר בשנות העשרה בחייו, לנגן מוסיקה קלאסית בפסנתר. הוא למד אלגברה, לרוב בעצמו אולם כנראה שהקדיש מעט מזמנו למתמטיקה. כעת, בגיל עשרים וארבע, הוא בוגר במתמטיקה מופשטת ומצליח מאד, באחת האוניברסיטאות הכי טובות. צמרמורות עוברות בי לחשוב מה היה קורה איתו לו היינו "עוזרים" לו  במשך שנותיו פה לצבור ידע במתמטיקה, על חשבון הפעילויות שהוא בחר להעדיף. האם  היה  לו כילד קטן, הכוח הפנימי לעמוד בפני שבחנו וחנופתנו ולעמוד על דעתו לקרוא ספרים, להתבטל בספורט  ולנגן  מוסיקה? או היה בוחר באופציה להיות "תלמיד מצטיין" במתמטיקה ובמדע והיה מתבגר עם המשאלה הבלתי מסופקת לדעת בתחומים אחרים? או היה מנסה לעשות הכל?  ובאיזה מחיר?

       

              כ ע ז ר   ש כ נ ג ד  לדוגמה  הקודמת ברצוני להביא מקרה אחר אשר מאיר עוד היבט של גישתנו.  לפני שנים מספר, נערה בשנות העשרה שלה שהייתה תלמידה בביה"ס סדברי-ואלי מאז היותה בת חמש, אמרה לי במידה מסוימת של כעס שהיא בזבזה שנתיים ולא למדה  כלום.  אני לא הייתי תמימת דעים עם הערכת עצמה, אולם לא רציתי להתווכח עמה, לכן, רק אמרתי, "אם למדת כמה רע זה לבזבז זמן, אז לא יכולת ללמוד שעור טוב יותר כה מוקדם בחייך, שעור שיהיה לך יקר ערך לכל ימי חייך". תשובה זו הרגיעה אותה, ואני מאמינה שהיא דוגמה טובה לערך שיש לאפשר לצעירים לעשות טעויות וללמוד מהן, במקום לכוון את חייהם במאמץ למנוע טעויות.

       

              מ ד ו ע   שלא נאפשר לכל בן-אדם להחליט בעצמו כיצד להשתמש בזמנו? זה היה מגדיל את הסיכויים שהאנשים יגדלו כאשר הם ממלאים את הצרכים החינוכיים הייחודיים של עצמם מבלי שאנחנו המבוגרים נבלבל אותם, שהרי לא יכולנו לעולם לדעת מספיק או להיות מספיק נבונים על מנת לייעץ להם כיאות.

       

              ל כ ן   אני  מלמדת  את  עצמי לא לעשות מאומה, וככל שיותר  מסוגלת אני לעשות זאת, עבודתי יותר טובה. נא לא להסיק את המסקנה שהצוות הוא מיותר. יכולת לומר לעצמך שהילדים כמעט מנהלים את בית-הספר בעצמם, אז מדוע להחזיק צוות גדול כזה, רק בשביל לשבת ולא  לעשות כלום. האמת היא שבית-הספר והתלמידים זקוקים לנו. אנחנו שם על מנת להשגיח ולהזין את בית-הספר כמוסד ואת התלמידים והיחידים.

       

              ת ה ל י ך  ההכוונה העצמית, או לפרוץ את דרכך, באמת לחיות  את  חייך במקום להעביר את הזמן, הוא טבעי אך לא מובןֶ מאליו לילדים אשר גדלים בתרבות שלנו. בכדי להגיע למצב נפשי זה הם זקוקים לסביבה שהיא כמשפחה, בקנה-מידה יותר גדול מהמשפחה הבסיסית, אולם תומכת ובטוחה באותה מידה. הצוות, בהיותו קשוב ודואג ובו בזמן לא מכוון וכופה, מקנה לילדים את האומץ והתנופה להקשיב לאני הפנימי שלהם. הם יודעים שאנחנו מסוגלים כמו כל מבוגר להדריך אותם, אולם הסירוב שלנו לעשות כן הוא כלי חינוכי בשימוש פעיל על מנת ללמד אותם להאזין לסביבתם אולם להקשיב רק לעצמם, לא לאחרים אשר במקרה הטוב, יודעים רק מחצית מהעובדות עליהם.

       

              ה מ נ ע ו ת נ ו  מלומר לתלמידים מה לעשות אינה נתפשת על ידם כהעדר משהו, כריקנות.  להפך, זה כוח הדחיפה אשר מביא אותם לפרוץ את דרכם לא תחת ההדרכה שלנו אלא תחת דאגתנו התומכת. כי זה דורש עבודה ואומץ-לב לעשות מה שהם עושים למען עצמם  ובעצמם.  זה דבר שאינו ניתן לעשותו בחלל ריק של בידוד. זה דבר הצומח בקהילה חיה וסבוכה אשר הצוות מיצב ומנציח.

       

       

      ["האמנות לא לעשות מאומה - תפקידו של המורה בבית-הספר סדברי ואלי", מאת, חנה גרינברג, הניסיון של בית-הספר סדברי-ואלי. תרגום לעברית, זכויות הפרט.] 

       

       [ .The Art of Doing Nothing, by Hanna Greenberg, The Sudbury Valley School Experience ]

       

        4/5/12 07:36:

       

       

      החופש מזין את התרבות ואת הלמידה !  


      בכנס השנתי של "האגודה למען קידום המדע" אשר התקיים לאחרונה, נאמר רבות על הרעות של הבורות המדעית שקיימת באוכלוסייה בכללותה. מנהיגים רבים הדגישו שהידע המדעי האוניברסלי הוא דבר מכריע בקביעת מדיניות ציבורית נבונה בדמוקרטיה, כמו כן הוא מכריע בשמירה על העליונות במדע ובטכנולוגיה.

      ההאשמה על חוסר העניין שמפגין הנוער כיום הוטלה על בתי ספרינו ועל האוניברסיטאות, בכל הרמות. בזה, יתכן שרוב האנשים יכולים להסכים. זה ברור שבתי הספר היום עושים עבודה איומה בחינוכם של ילדים ברוב התחומים -- אופי, אחריות חברתית, ואזרחות טובה, כמו כן קריאה, כתיבה, היסטוריה, ומדע. ככל שיותר כסף מוציאים, נראה שהתוצאות הן יותר עלובות. כיתות יותר קטנות, מתקנים חדשים, ציוד יותר יקר, וצבא אמיתי של צוות תמיכה שנראה שאינו עוזר.

      אולם הפתרון המוצע על ידי המרצים בכנס של "האגודה למען קידום המדע" * היה רק חזרה על אותן הנוסחאות הישנות אשר לעיתים כל כך קרובות נכשלו בשנים האחרונות יותר שיעורים במדע, יותר דרישות, יותר מדריכים מוסמכים המתווספים לתוכנית הלימודים החל מכיתה א´ ועד האוניברסיטה. מה שהמנהיגים האלה כנראה שוכחים, הוא הניסיון השורשי שהוא הבסיס של הדמוקרטיה: המקורות של הדמוקרטיה נובעים מהאמונה, שכפיה היא היפוכה של צמיחה אישית. האופן הבלתי רגיל בו צמחו הדמוקרטיות המערביות, מוכיח שככל שהאנשים נהנים מיותר חופש בתוך החברה, כן החברה בכללותה נהנית מיותר קידום אינטלקטואלי ומוסרי. הדמוקרטיות הליברליות נבנו על בסיס עקרון מאוד חשוב זה, אולם מנהיגינו בתחום החינוך, נראה שהם כל כך לא מודעים לעובדה זו, ממש כמו כל ילד בור !

      התרופה לבעיית הבורות המדעית, לכל בורות אחרת -- וגם לאלימות -- היא, לעקור אחת ולתמיד את המחלה אשר ביסודה: כפיה בבתי הספר. הטבע האנושי בחברה החופשית נרתע מכל ניסיון להכניס אותו בכוח לתוך איזושהי תבנית. ככל שיותר דרישות אנחנו מערימים על הילדים בבית הספר -- ועל הסטודנטים באוניברסיטה -- כך בטוח יותר שנרחיק אותם מהחומר אותו אנחנו מנסים לדחוף דרך גרונותיהם. התשובה האמיתית היא חופש בבית הספר -- חופש לכל ילד ונער, מכל גיל, לבחור את הפעילויות אשר סקרנותו הטבעית מובילה אותו אליהן ! ככלות הכול, הדחף של הילדים לשלוט בעולם מסביבם הוא אגדי. על בתי ספרינו לשמור את הדחף הזה חי על ידי הזנתו בחופש שהוא זקוק לו כדי לצמוח.

      נחוצות פחות פעילויות חובה, לא יותר -- למעשה, עדיף שלא תהיה פעילות חובה בכלל. אנשים אשר תוהים באם יש הגיון לדבר, עליהם להביט בניסיון של בתי-הספר הדמוקרטיים בדגם סדברי, אשר מוקמים ממש על בסיס עקרונות אלה. התוצאות הן בסך הכול מצוינות, כפי שהיינו מצפים.  

      בתי הספר להם מדינתנו זקוקה נואשות, כדי להבטיח חברה בת קיימא של אזרחים יצירתיים, בעלי יוזמה, וחופשיים, הם בתי ספר המאפשרים לתלמידים חופש לעסוק בכל דבר שמעניין אותם. דגמים אחדים של בתי ספר כאלה קיימים בעולם כיום, והם מבשרים עולם חדש של חינוך.

      -----------------
       * ראו: דו"ח ועדת הררי, בראשותו של פרופ' חיים הררי - "מחר 98" (שימו-לב, שנת  1998 !!).

       

       

        15/10/11 23:33:
      תודה יואב. שבע ושבע פעמים.
        15/10/11 13:02:

       

       

       

       

       

      פוסט משובח

      אוהב את הפריזמה החינוכית שאתה חולק איתנו

      תובנות ריאקציונריות ... על סף הפוסט-מודרניות

      למרות שיש בהם נבטים מהמחנכים השורשיים

       

      קד קידה

       

      יואב

       

       

       

       

       

        8/10/11 21:03:
      איזה ברכה יפה! תודה. מחזיר אלייך שבע ושבע פעמים
        8/10/11 17:25:
      הלוואי... :- ) שנה טובה לך גיל, והמשך עשייה יצירתית ובעלת מעוף וחזון.
        4/10/11 09:18:

      צטט: גיל גרטל 2011-09-09 12:47:42

      הי סמוג - בגם בארזים נפלה שלהבת?

       

      עזיבה זמנית לצורך פוסטדוקטורט של האישה אבל אני לא אחזור כנראה למערכת החינוך הפורמלית במתכונתה הנוכחית

       

        1/10/11 16:27:
      תודה קנסיולוגית. אני מבין את כוונתך, אבל מציע שכל אחד יבחר את מה שנוח לו. מעניין מה הדבר האחד (או שניים) שהם צוואר הבקבוק. שאחריהם הכול יזרום כמים במורד. בטח שניתוק הקשר המוזר בין למידה לבין ישיבה על כסא הוא אחד מהם. אולי גם עניין בחינות הידע. חשבתי על ויקיפדיה פתוח לכל תלמיד, דבר שיאלץ את המורים לשאול שאלות אנטילגנטיות יותר מאשר מי אמר למי ומתי.
        1/10/11 09:33:
      מסכימה ועדיין יש פה כל כך הרבה שלדעתי כדאי להציע רק 2-3 רעיונות. החשוב ביותר מבחינתי הוא תנועה כמובן --תרגילי מוח (שחלקם מבוססים על יוגה, פלדנקרייז, אלכסנדר וכו') יוצרים מסלולים עצביים חדשים למוח ומאפשרים לתפקד טוב יותר. בהצלחה!
        29/9/11 00:20:
      תודה אורנה, אני מקבל את ההבנה שלך לגבי השגרה, ההרגל ואולי גם השאיפה למי מנוחות. אם כי זה מאוד לא כל כך מחמיא לנו. יצירתיות זה ברכה טובה.
        27/9/11 18:19:
      גיל, הלוואי והיו מורות ומורים רבים שהיו נותנים את הדעת על דברים מסוג זה שאמורים לבוא מתוך איזה אינסטינקט שקיים בהן/ם אבל השגרה כובשת את היצירתיות והמחשבה. השגרה הלימודית והתבנית החינוכית הפכה להיות אינטגרלית לאישיות של המורה. רובנו לא נעשה את הצעד לשינוי כלשהו, זה מפחיד, אנחנו נבחנים בתוצאות, בציונים ולא תמיד יש זמן. ובכל זאת אשאיר את האופטימיות והתקווה...שתהיה שנה עם המון רגעי אושר והמון יצירתיות
        9/9/11 18:52:
      סיגל תודה אני מאוד מסכים עם דברייך. חודשים אחדים אני מנסה לנסח מסמכי חזון ומטרות, עד שעלתה לי המחשבה שאפילו אם אצליח בזה, בסוף נצטרך לתרגם אותם למעשים. אז למה לא להתחיל באיסוף המעשים...
        9/9/11 18:09:

      לו הייתי עוסקת בהוראה, הייתי שמחה לו היתה בפני רשימה כזו.

      לא, כי חייבים לפעול בהתאם לרשימה. כן, כי הרשימה גורמת לך לבדוק באמת, מה אתה עושה ומה אתה לא עושה.

       

      פשוט לעבור עליה ולראות כמה מן הדברים נכללים בפעילות השוטפת שלך וכמה לא.

       

      בכלל רשימות מן הסוג הזה מאד עוזרות בכל תחום, אם פנינו לשיפורים. הן מחדדות לנו את החשיבה ואת המודעות.

       

      לפעמים אנחנו עושים דברים, כי התרגלנו לעשותם בדרך מסוימת וייתכן ואף הדרך המסוימת הצדיקה את עצמה, אך  הקבעון עלול להשתלט עלינו מבלי שנרגיש.

       

      אני בעד רשימות של אחרים... לי זה נשמע כמו כיף.

        9/9/11 12:48:
      לב היער - תודה אני, את, היא....... = כולם :)
        9/9/11 12:47:
      הי סמוג - בגם בארזים נפלה שלהבת?
        9/9/11 11:34:
      מסכימה לחלוטין עם כל הרעיונות הניפלאים, מניחה שהמורים שההוראה בדמם, אכן פועלים על פי רוב רעיונותיך, יש מעטים כאלה.
        9/9/11 09:14:
      רעיונות מצוינים חבל שעזבתי את המקצוע נכון לעכשיו

      בלוג חינוך דרך הטבע

      רשימה

      פרופיל

      גיל גרטל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין