♦ המחאה החברתית הסתיימה, נתניהו הקים ועדה, ועכשיו אומדים את ההיבטים הפוליטיים. מתברר כי דווקא קדימה נחלשה, הליכוד שמר על כוחו, ואפילו ברק מקבל שלושה מנדטים. השמאל לא הצליח במשימתו להפר את האיזון הפוליטי, וגוש הימין מגדיל בסקרים את כוחו ♦ המשבר עם טורקיה נותן אותותיו בעיקר בהקשר הכלכלי. נתניהו מסרב להתנצל, וארדואן ממשיך לחפש את הכבוד הטורקי בין גלי המרמרה ♦ אלוף פיקוד העורף זרק לאויר אמירה על מלחמה, והרבה אנשי ביטחון ניסו לכבותה. ההשלכה הישירה: פניות גוברות לתחנות חלוקת ערכות המגן ♦ הפרימריז בעבודה יערכו ביום שני הקרוב, יחימוביץ מובילה, אבל פרץ תמיד מפתיע. מי יקדים את מי, האם תהיה הכרעה בסיבוב הראשון, ומתי יתרחש הפילוג הצפוי בתוככי המפלגה השסועה? ♦

ה"כבוד הטורקי"

מדוע החוויר השגריר הטורקי כאשר הכין בעבר את ביקור ארדואן בארץ?

כל מי שעוקב אחר התדרדרות היחסים בין טורקיה לישראל, אינו יכול שלא להבחין, כי מה שמניע את הטורקים, ובעיקר את ראש ממשלתם ארדואן, הוא הכבוד הטורקי.

לא לחינם החל המשבר הטורקי עם תקרית הכיסא הנמוך, בה "הושפל" השגריר הטורקי, כאשר התבקש על ידי סגן שר החוץ דני איילון, לשבת על כיסא נמוך. איילון התבקש להתנצל ועשה זאת. בהמשך הוחרפו היחסים על רקע פרשת המרמרה, וגם כאן התבקשה מדינת ישראל להתנצל. אלא שהפעם נתניהו סירב ואף קיבל חיזוק מדו"ח פאלמר, שאין הוא צריך להתנצל, אלא להביע צער בלבד (ואת זה אכן עשה).

הכבוד הטורקי לא שוקם, והשבוע המשיכו הטורקים לעסוק בו, כאשר השפילו נוסעים ישראלים בנמל התעופה באיסטנבול, תוך שהם מעכבים אותם זמן רב, ומפרידים אותם מכל שאר הנוסעים האחרים. מיד לאחר מכן, הובהר כי ההוראה ניתנה מגבוה על ידי הדרג המדיני הטורקי כ"נקמה" על בדיקתם של נוסעים טורקים המגיעים לנמל התעופה בלוד.

הכל איפוא עניין של כבוד, בקשות להתנצלות, וצעדי נקמה דומים. כך נהגו הטורקים בעבר, וכך גם עתה.

השבוע פורסם סיפור של גורם ישראלי (שאינו שייך למפלגה פוליטית זו או אחרת), שעסק בנושא היחסים עם טורקיה זמן רב, ומכיר את הדברים מקרוב. הסיפור התרחש בתקופת ממשלת שרון, כאשר ראש ממשלת טורקיה ארדואן, אמור היה לבקר בארץ.

השגריר הטורקי הגיע עוד קודם הביקור לסגור את כל הפרטים, כפי שמקובל בכל ביקור מדיני חשוב. מהר מאד התברר כי מה שמניע את השגריר, הם רק עניני כבוד וגינונים. תחילה ביקש לברר היכן בדיוק תתקיים הפגישה בין ארדואן לשרון. בתגובה נלקח לחדר העבודה של ראה"מ במעונו של שרון.

כשראה את החדר, החוויר השגריר. הוא לא הסכים בשום אופן ששרון ישב מאחורי השולחן ואילו ארדואן ישב בכיסא האורח מולו. "הם חייבים לשבת אחד מול השני כשווים. ככה זה אצלנו. אם לא, אני מתקשר לאנקרה והביקור מבוטל", איים. העניין סודר במהירות והשניים ישבו בכורסאות זה לצד זה (כמנהג האירוח במדינות ערב).

גם בהקשר הנוכחי, הדבר שמניע את ארדואן הוא הכבוד הלאומי והתדמית הטורקית. ברגע שאזרחים טורקים נהרגו, חייב ארדואן לקבל התנצלות, כיון שהוא רואה עצמו כ"מגן העם הטורקי".

מה שברור הוא, שכאשר ארדואן יגיע לביקור בעזה, יקבל אותו החמאס בזרועות פתוחות. המצור על עזה הביא לסכסוך עם טורקיה, והחמאס יכול בהחלט לטפוח על שכמו, כיון שהוא זה שגרם להחרפת היחסים, ומכאן הודעת התמיכה השבוע של החמאס בארדואן ובהחלטתו להחריף את המשבר.

ארדואן יזכה להרבה כבוד ברצועה. הוא יקבל כיסא גבוה, ואם ירצה יוכל אפילו לשבת על סולם...

סולם או שרפרף

בגלל ליברמן: האם האינטרס הישראלי מחייב להתנצל בפני טורקיה?

יש הטוענים כי מדינת ישראל אכן עמדה להתנצל בפני הטורקים. אפילו הסכם ונוסח כבר היו. מדובר היה בהתנצלות רפה, אבל היתה זו התנצלות. מי שמנע זאת, היה שר החוץ אביגדור ליברמן, שהתנגד בשמינייה יחד עם בני בגין ויעלון לכל הסכם שיכלול התנצלות. מולם עמדו השרים ברק ומרידור, שתמכו בנוסח התנצלות. נתניהו כדרכו דילג מכאן לשם והתקשה להחליט.

האמריקאים ששמעו על חילוקי הדעות בשמינייה, ביקשו מנתניהו שיגיע לסוג מסוים של התנצלות. אולם נתניהו אמר להם, כי הוא לא רוצה שליברמן יפרק לו את הממשלה. "תביאו לי את ליברמן", אמר נתניהו לאמריקאים, והתכוון בכך לרמוז, שאם ליברמן יסכים, תבוא ההתנצלות.

השליחים האמריקאים שמעו על כך, ואצו רצו לליברמן. הם ביקשו לברר האם בכוונתו לפרק את הממשלה, באם נתניהו יביע התנצלות. ליברמן מיהר להרגיע ואמר שיש לו מספיק סיבות אחרות, אם ירצה, לפרק את הממשלה. "אני לא אעשה זאת על רקע הנושא הטורקי", הבהיר.

האמריקאים המכירים את הפוליטיקה הישראלית, לא הסתפקו בכך וביקשו מליברמן לומר את הדברים בפומבי. זאת כדי שלא יווצר מצב, בו ליברמן יודיע לאחר ההתנצלות של נתניהו, כי היא אינה על דעתו, ולכן "ישראל ביתנו" שוקלת את דרכה בממשלה..

ליברמן נענה גם לכך, ומצא הזדמנות לומר, כי גם אם תהיה התנצלות, הגם שהיא אינה על דעתו, הוא לא יפרק בשל כך את הממשלה. ככל הנראה חשב ליברמן לעשות שימוש בהתנצלות (אם היתה באה) של נתניהו בבחירות הבאות, כדי להראות, מי עמד זקוף קומה מול הטורקים ולא נכנע, ומי התכופף והתנצל.

כאשר חזרו לנתניהו עם התשובה של ליברמן, אמר ראה"מ, כי זה לא הזמן עכשיו להתנצל. באותם ימים פרצה המחאה החברתית, ונתניהו חשש כי אם הוא יתנצל בפומבי, יתקפו אותו כולם, ויגידו כי הוא עשה זאת רק כדי להסיט (ספין) את תשומת לב התקשורת והציבור מהמחאה, במטרה לעבור לנושאים המדיניים.

נתניהו ביקש איפוא עוד חצי שנה, ואמר כי עד אז ימצא את הדרך להתנצל ולפייס את הטורקים. האמריקאים הרימו ידיים, הטורקים הרימו אף, והכל התפוצץ השבוע. ההתנצלות לא תבוא, גם לא בעוד חצי שנה.

ויש גם טענה מדינית מדוע לא להתנצל. הסיבה: לארדואן יש היום בעיה מול קפריסין ויוון. גם החזית הכורדית מתחממת מולו, ולכן הוא מנסה להוציא את כל התסכול שלו על מדינת ישראל. במקביל גם בתוך טורקיה עצמה גוברת הביקורת של האופוזיציה על ארדואן בהקשר הישראלי. הטענה כלפיו, כי מתח את החבל יותר מידי, ובגללו נפגעת טורקיה במישור הבינלאומי ובקשריה הכלכליים.

לפיכך אם מדינת ישראל תתנצל עכשיו, הא תרחיק את האופוזיציה בטורקיה מלחזור לשלטון. גורמים מדיניים אומרים כי אסור לספק לארדואן את הסולם (מהקטע הקודם..). לדבריהם, אסור למדינת ישראל להיות הסולם שלו. מקסימום לספק לו שרפרף קטן (אבל אז תהיה בעיה אחרת...).

"כפוי טובה"

מה מאחורי הכינוי שהעניק שר ההגנה האמריקאי לשעבר לראה"מ?

הפרסום השבוע בכלי התקשורת בארה"ב, על דבריו של שר ההגנה לשעבר, רוברט גייטס נגד נתניהו, לא הפתיע את מי שמצוי בתמונת היחסים בין השניים.

על פי הדיווחים אמר גייטס על נתניהו, כי הוא "כפוי טובה ומסכן את ביטחונה של מדינת ישראל". הדברים נאמרו לפני כשנה לנשיא אובמה ואנשי צוותו, לאחר שגייטס נפגש עם נתניהו. איש מהנוכחים בחדר לא סתר את הדברים ולא יצא להגנתו של נתניהו.

מה הוביל את גייטס, שעמד בראש משרד ההגנה תחת ממשל בוש הרפובליקני ותחת ממשל אובמה הדמוקרטי, וכן עמד בעבר בראש הסי.אי.איי, לומר את הדברים הקשים על נתניהו. הרקע לדברים קשור כאמור לפגישה שנערכה בינהם בקיץ לפני כשנה.

באותה פגישה אמורה היתה לעלות לדיון עסקת נשק גדולה בהיקף של יותר מ-60 מיליארד דולרים, שהאמריקאים חתמו עם ערב הסעודית. העיסקה כללה מכירת מאות מטוסי ומסוקי קרב לסעודים, דבר שגרם לדאגה במערכת הביטחון במדינת ישראל.

במהלך הדיונים המוקדמים בין ישראל לארה"ב, ובמטרה להפיג את החששות הישראלים, הבטיחו האמריקאים לשמור על היתרון האיכותי של צה"ל על פני צבאות ערב, והסכימו להעניק למדינת ישראל טייסת מטוסי קרב חדישים ביותר — אף 35, וכן עוד סוגי נשק משוכללים ליירוט טילים ועוד.

על רקע זה, נערכה הפגישה בין נתניהו לגייטס. עוד קודם הפגישה, קיבל נתניהו תיק עב כרס ובו כל הפרטים על העסקה ועל התמורות שתקבל מדינת ישראל. ככל הנראה, נתניהו לא הגיע לחלק השני של התיק, והתעמק רק בחלק הראשון: הנשק שיקבלו הסעודים. לפיכך בתחילת הפגישה נשא דברים חריפים באוזני גייטס על הסכנות והאיומים הרובצים על מדינת ישראל כתוצאה מחיזוקה של סעודיה בנשק אמריקאי מתקדם.

גייטס לא אהב לשמוע את הדברים, וככל שהפגישה התארכה, לא הסתיר את כעסו. בשלב מסוים העיר לנתניהו: "אם תמשיך לזרוע פחד ואימה, עוד תגיע עם דבריך עד אושוויץ". את נתניהו זה לא הצחיק, אבל מאז הפגישה ההיא, צינן גייטס את היחסים הביטחוניים עם מדינת ישראל, וטען בפני אובמה, כי נתניהו הוא כפוי טובה.

היחס הקר בין השניים נשמר לאורך כל השנה, וגם כאשר גייטס הגיע ארצה, לא חזרו היחסים בינהם לפרוח כבעבר. במערכת הביטחון עשו הכל להחזיר את המצב לקדמותו, ושר הביטחון ברק נסע כמה פעמים לוושינגטון, עד שלבסוף העניין אכן נשכח.

בלשכת ראה"מ לא אהבו השבוע לשמוע את דברי הביקורת של גייטס, וציינו כי נתניהו עומד בלחצים, עומד על צרכי הביטחון של מדינת ישראל, גם אם הדבר כרוך לעיתים בחילוקי דעות.

ההודעה הזו אינה מכחישה איפוא את חילוקי הדעות בין ראה"מ לשר ההגנה לשעבר. ובכל זאת התמונה שפורסמה לאחר הפגישה ההיא, אינה מראה דבר. השניים נראים לוחצים ידיים ומחייכים למצלמה. "כפוי טובה", אבל יודע להצטלם.

האזהרה והסערה

כיצד השפיעו דבריו של אלוף פיקוד העורף על חלוקת ערכות המגן?

הקריאות של פיקוד העורף לתושבים, להגיע ולהצטייד בערכות מגן, מתקבלות דרך קבע בשוויון נפש. יעידו על כך המספרים. במרבית המקומות בארץ, נטלו פחות מחמישים אחוז את הערכות.

כך לדוגמא, על פי הנתונים, נטלו 47% מתושבי הרצליה את הערכות, 43% מתושבי תל אביב, ורק 26% מתושבי בני ברק. ככל שמדרימים או מצפינים, עולה מספר האחוזים בהתאם. באשקלון יש ל-64% מהתושבים ערכות, באשדוד נטלו 66% מהתושבים ערכות מגן, וגם בצפון המספרים דומים. 67% בקרית שמונה, 69% בחיפה.

הנתונים גם מראים, שבתקופות עמוסות באירועים ביטחוניים, נרשמת עלייה בדרישה לערכות. כך היה לא מכבר לאחר הפיגוע בדרך לאילת, וכך כאשר ארעה ההפיכה במצרים. עוד קודם זה קרה באירועי יום הנכבה והנכסה, כאשר נפרץ הגבול הצפוני, וגם בעת התרגיל הגדול של פיקוד העורף — "נקודת מפנה", שרשם תהודה רבה ועמד בראש החדשות.

גם השבוע נרשמה דריכות רבה בבקשה לערכות מגן. היה זה לאחר שפורסמו דבריו של אלוף פיקוד העורף, אייל איזנברג, כי גברה הסבירות למלחמה כוללת, בה יעשה שימוש בנשק להשמדה המונית. "מה שקרה במדינות ערב מכונה ´אביב העמים הערבי´ אבל זה יכול להיות ´חורף אסלאמי רדיקלי´", אמר האלוף ועורר סערה.

גורם צבאי בכיר אמר, כי דבריו של איזנברג, הוכחשו אמנם על ידי כל המערכת הצבאית, כולל שר הביטחון ברק והרמטכ"ל גנץ, אבל הכניסו ללחץ את הציבור, ומכאן גברה הדרישה השבוע לערכות המגן, באמצעות פנייה למוקדי החלוקה ולרשות הדואר.

בפיקוד העורף החלו בחלוקת 4.2 מיליון ערכות במארס 2010, ומתוכן חולקו עד היום 3.2 מיליון. השבוע פרסם פיקוד העורף, כי בעקבות תקלה בהליך ההרכבה של מסכת המגן "אבן ספיר", על 25 אלף אזרחים, שקיבלו את המסכה בשנה האחרונה, להחזירה ולקבל תחתיה מסכה חדשה.

מדובר במסכת ברדס הנאטמת סביב הצוואר ופועלת באמצעות מפוח. היא מחולקת לבני 73 ומעלה ולבעלי צרכים מיוחדים. באחרונה התגלתה בעיה בפי השתייה של המערכת ומכאן הקריאה לציבור להחליפה. תחילה חשבו שלא לעשות כך, כיון שכשירות המסכה לא נפגעה מבחינה בטיחותית. אולם אלוף הפיקוד הכריע בעד ההחלפה.

מי שבידיו מסכה כזו, נדרש ליצור קשר עם רשות הדואר, להזמין שירות שליחים ללא תשלום להחזרת המסכה ולקבל תחתיה חדשה. אין לפתוח את המסכה, כדי לבדוק אם היא פגומה, אלא להחזירה כפי שהיא, כיון שכל פתיחה יכולה לפגוע בכשירות המסכות.

נאום האלוף

החורף האיסלאמי: הטעות של אייל איזנברג והלקח שהפיק המטכ"ל

אלוף פיקוד העורף, איל איזנברג נחשב בצבא לקצין שקול ומאופק. הוא מפקד האוגדה היחיד ממלחמת לבנון השנייה, שהגיע למטכ"ל ומונה לאלוף, לא לפני שפיקד במבצע "עופרת יצוקה" על אוגדת עזה. עד השבוע לא ייצר איזנברג שום כותרות ועשה את עבודתו בשקט הרחק מהתקשורת. השבוע זה קרה לו.

כאשר הופיע במכון למחקרים אסטרטגיים, שכח לרגע, כי מדובר בפורום אזרחי, וחשב שהוא מופיע לפני קצינים, בפניהם יש לשאת נאום מלא מוטיבציה. בצבא קוראים לזה בלשון סגי-נהור, "להרעיל" את החיילים.

את המושג "חורף אסלאמי רדיקאלי", לא המציא כך לפתע. כמה שעות קודם לכן, שמע זאת מהרמטכ"ל גנץ בסקירת המצב השבועית. הוא בחר לשתף גם את שומעיו במושג הזה, ותוך רגע אחד היו הדברים בכותרות הראשיות.

איזנברג צריך היה לדעת שדברי אלוף פיקוד העורף, יהפכו לכותרת מרכזית. במלחמות האחרונות הפך העורף לחזית, ומפקד העורף נדרש לזהירות מרבית בדבריו הפומביים. עליו לשקול היטב מילים לפני נאומיו. אלא שאיזנברג לא השגיח כאמור כי הוא מדבר בפורום אזרחי, וסמך על השומעים שיבינו את הדברים כהוויתם, ללא פירושים.

בפועל לא חידש האלוף שום דבר, שלא נכתב בעיתונות בתקופה האחרונה. הכל הרי יודעים כי מצבה המדיני של מדינת ישראל, עלול להשפיע גם על המצב הביטחוני. כך לדוגמא, באם ההסלמה בדרום היתה נמשכת, והצבא היה צריך להכנס למבצע עופרת יצוקה 2, הרי שהמצב האיזורי היה מהווה אבן נגף לכל הפעולה.

ואכן המצב במצרים עדין, המשבר עם הטורקים מחריף, אסאד מחפש הזדמנות להסיט את האש ממנו והלאה, המדינה הפלשתינית בדרך, וגם האמריקאים אינם מעונינים בהסלמה. במצב דברים שכזה, אין שום לגיטימציה בינלאומית לצאת למבצע, ככל שיהיה מוצדק. הסיכוי אמנם למלחמה אינו גדול, אבל עדיין יש חשש להתדרדרות אזורית.

כמפקד פיקוד העורף, חייב איזנברג לקחת בחשבון את כל התסריטים והתרחישים הכי חמורים. עליו להיערך לכל אפשרות, גם אם היא נראית רחוקה כרגע מהמציאות. אולם הוא הבין שטעה. בדבריו גילה כבדרך אגב, כי הקומות הגבוהות בבתים בעוטף עזה, אינן בטוחות, כשאמר שיש להיכנס מתחת לשני כיסויי גגות.

מיד לאחר הדברים, כשהבין שדבריו עוררו סערה, התקשר ללשכת הרמטכ"ל, כדי לנסות ולהסביר את דבריו. הוא לא תפס את בני גנץ ודיבר עם עוזרו. כבר באותו ערב (יום שני — השבוע) ולמחרת, ניסו בצבא לגמד את הדברים, וציינו כי לא נשקפת סכנת מלחמה מיידית.

במטה הכללי מיהרו להפיק לקחים מהפרשה. שני הרמטכ"לים האחרונים, גבי אשכנזי הרמטכ"ל לשעבר, ובני גנץ הרמטכ"ל הנוכחי, אינם "חובבי תקשורת" ושניהם ממעטים להתראיין בתפקידהם. זאת בשונה מהרמטכ"ל לפניהם, דן חלוץ, שאהב את המיקרופונים.

במטכ"ל החליטו איפוא לחדד את הנהלים הנוגעים לנאומים של אלופים מול קהל אזרחי, ולהזכיר להם כי השפה הצבאית תהיה מחוץ לתחום כאשר מדברים בפורומים ציבוריים. מעתה לא ישמע עוד בפומבי המושג "חורף איסלאמי רדיקאלי", אלא בדיונים צבאיים פנימיים.

המתפקדים החדשים

ספר הבוחרים: פחות קיבוצים וערבים, יותר צעירים ועירוניים

מנהיג הסטודנטים, איציק שמולי, שנאם במוצאי השבת האחרונה בכיכר המדינה בהפגנת המחאה, כינה את המפגינים — "הישראלים החדשים". במפלגת העבודה התקנאו כנראה בכינוי הזה, ומכנים את החברים שהתפקדו לקראת הפרימריז ביום שני הקרוב, "המתפקדים החדשים". בשני המקרים קיים רצון להראות ולהוכיח שיש משהו חדש ומרענן. משהו שלא היה עד כה.

כאשר מדברים על מתפקדי העבודה החדשים, הדבר בא להוציא את המתפקדים הותיקים בני הקיבוצים. בתוך פחות מעשר שנים צנח מספרם בחמישים אחוזים. נתון זה יכול להשפיע על תוצאות הבחירות ועל זהות המועמד שיבחר.

ואכן מספר הבוחרים של המפלגה, עולה כי מספר המתפקדים מבין חברי הקיבוצים עומד על 7,599. לפני עשר שנים כאשר מצנע ניצח וזכה בתפקיד היו"ר, עמד המספר על 17,629 בוחרים. מצנע יוצא קיבוץ עין גב, זכה אז לתמיכה רבה של הקיבוצים, אולם הפעם תתחלק תמיכתם בין מצנע, הרצוג ויחימוביץ´.

מי שלבטח יהנה מהמספר המצומצם של חברי הקיבוצים, הוא עמיר פרץ. הוא ממילא לא היה מקבל מהם, ולו קול אחד לרפואה. לפיכך ככל שמספרם קטן וככל שתמיכתם מתחלקת בין שלושת יריביו, השפעתם הכללית עוד יותר קטנה.

פרץ תמך בהחלטה שהתקבלה לאחרונה, לשים קץ להתפקדות הקולקטיבית, שאיפשרה לקיבוצים לשלם בהמחאה אחת את דמי החבר של כלל המועמדים. הדבר פגע מיידית ביכולת של הקיבוצניקים להתפקד כגוף אחד כפי שעשו כל השנים, ומכאן נגזר הפעם מספרם הנמוך.

במקביל פחת גם מספר החברים מקרב המגזר הערבי והדרוזי, שהיוו בעבר את עיקר כוחו של בנימין בן אליעזר. ב-2006 עמד מספרם על 24,551 והם היוו 20% מכלל חברי המפלגה. מי שזכה אז ברוב הקולות שלהם היה עמיר פרץ. גם הפעם זוכה פרץ לקולות ערבים רבים, בשל עבודת השטח שעושה למענו ראלב מג´דלה. במקביל גם הרצוג זוכה לתמיכת הדרוזים, עקב תמיכת ח"כ לשעבר, סאלח טריף.

כך או אחרת, הפעם לא יכריעו הקיבוצניקים והערבים את הבחירות בעבודה, אלא "המתפקדים החדשים". בחיפה שפעם בחרה כגוף אחד מועמד אחד, נוטים החברים לתמוך בראש העיריה לשעבר, עמרם מצנע, אולם גם הרצוג זוכה לתמיכה רחבה בעיר האדומה. ואילו בת"א זוכים יחימוביץ´ והרצוג בתמיכה מאסיבית.

בעבודה משתבחים בעיקר במספר הצעירים שהתפקדו למפלגה, ואומרים כי יש 18 אלף מתפקדים מתחת לגיל 36. מדובר בשליש מכלל החברים, נתון משמעותי ביותר, במפלגה שנראתה בשנים האחרונות זקנה ותשושה.

"מדובר במפקד הצעיר ביותר שנערך מאז ומעולם במפלגה" אומרים בעבודה. "אנחנו המפלגה הכי צעירה היום בשטח". ככל הנראה נוטים רוב רובם של הצעירים להצביע בעד יחימוביץ, ומכאן יתרונה בסקרים על שאר המועמדים.

מה שכמעט ברור הוא, שאיש מהמועמדים לא יגייס ארבעים אחוזי תמיכה בסיבוב הראשון, ולכן הקרב יתמקד בסיבוב השני.

פילוג בפתח

היום שאחרי: מפלגת העבודה נערכת לפרימריז עם חששות גוברים

ביום שני הקרוב יתקיימו הבחירות הפנימיות בעבודה, והחשש בתוככי המפלגה, כי רגע לאחר שהתוצאות יוודעו, יחול פילוג פנימי, שיחזיר אותה לאחור. החשש הזה מלווה גם את ותיקי המפלגה, שמנסים להתארגן נגד יחימוביץ´. הותיקים מניחים כי אם היא תיבחר, הדבר יגרום לרבים מהחברים לעזוב.

אחד מהותיקים הוא משה שחל, שאומרים את הדברים במפורש. לדבריו, "מפלגה שאיננה בעלת מצע ברור ועמדה אידיאולוגית ברורה בנושא המדיני והביטחוני, המתבססת על כל המסורת שהייתה לאורך השנים במפלגת העבודה, היא לא המפלגה שלי".

דבריו של שחל מתיחסים לראיון שהעניקה יחימוביץ´, בו אמרה כי מפעל ההתנחלויות אינו חטא בעיניה. מיד אחרי הראיון טענו יריביה כי דבריה אלו מהווים סתירה לקו המדיני, שאפיין לאורך כל השנים את מפלגת העבודה.

מי שמביט מהצד (ולבטח משועשע) ממה שקורה בעבודה, הוא היו"ר לשעבר, אהוד ברק. בשנתיים שעמד בראשות המפלגה, היא התנהלה ללא משמעת סיעתית, עם מורדים מבית ומחוץ, ועם הרבה האשמות כלפיו. החברים טענו כי הוא הוביל את המפלגה לממשלת ימין קיצונית בראשות נתניהו וליברמן, נטש את תפיסת העולם החברתית-כלכלית של העבודה (מישהו יודע מהי?) וכן חי את חייו במגדלי אקירוב, למרות שהיה ראש מפלגת הפועלים...

עם נטישתו, חשו במפלגה הקלה גדולה, והדבר התבטא ברוח החדשה ובמספר החברים שלפתע החלו לחזור ולהתפקד. האוירה החדשה השתלטה גם על שמונת החברים שנותרו, והמהלך הזה גרם לארבעה מהם — פרץ, כבל, בן סימון ומג´אדלה — להישאר במפלגה ולא לעזוב כפי שתכננו תחילה.

ח"כ לשעבר מיכה חריש, שכיהן בעבר הרחוק כמזכ"ל המפלגה, הוזעק להיות היו"ר הזמני, אולם בעבודה לא אוהבים את הזמניות, ועד מהרה הודיעו שבעה חברים, שהם מבקשים להתמודד על תפקיד היו"ר. בסופו של דבר נותרו חמישה מועמדים, והקרב יצא לדרך, מלווה בהשמצות כמיטב המסורת של העבודה.

כאשר פרצה המחאה החברתית, העבודה לא היתה שם. במקום זה, עסקה בספר הבוחרים, בזיופים, בתלונות ההדדיות ובדיוני סרק בבתי משפט. במקום לשקם את המפלגה, ביקשו המתמודדים לשקם את עצמם. פרץ רוצה להשכיח את מלחמת לבנון השנייה ואת תפקידו כשר ביטחון באותה מלחמה, ובכך לשקם את מעמדו. מצנע מבקש להשכיח את תקופת כהונתו הראשונה כיו"ר המפלגה. הרצוג מנסה להשכיח את העובדה, שחבר לנתניהו והיה שר בכיר בממשלתו, ויחימוביץ´ מנסה להשכיח את המצע המדיני של מפלגת העבודה.

במצב דברים שכזה, מבכים החברים את מה שעלול להתרחש יום אחרי הבחירות. "כאשר כל אחד מנסה לשקם את עצמו, הרי שאם הוא יכשל, אז לא יראה טעם להשאר בעבודה ויפרוש, או יקים גוף אחד ויתפלג", אומרים בכירים בתוך המפלגה.

בינתים מצהירים המתמודדים, כי הם מתכוונים להשאר במפלגה בכל מקרה, אבל כולם יודעים להתייחס לאמירות הנאמרות ערב פרימריז. אין איפוא פלא שברק מביט מהצד משועשע. יש לו הרבה סיבות.

מחוסרי הטלפון

כמה קולות נדרשים בפרימריז כדי לזכות בראשות מפלגת העבודה?

כ-65 אלף מתפקדים רשומים בספר הבוחרים שנסגר בעבודה. פרשנים פוליטיים שנדרשו לנתח את מה שצפוי לקרות, העריכו כי על פי ההיסטוריה המפלגתית בעבודה ובכלל בפוליטיקה, אחד מכל שלושה, לא מטריח עצמו להגיע לקלפי. לפיכך יצביעו רק שני שליש מהחברים.

על פי ניתוח זה, ובהתאם לצורך בקבלת ארבעים אחוזים מסך הקולות כדי לנצח בסיבוב הראשון, נדרשים כ-17 אלף קולות. כל מועמד נושא עיניו למספר הזה, ביודעו שאם יגיע לסיבוב השני, כבר יהיה נתון לכל מיני קומבינות של המועמדים האחרים.

עמיר פרץ יודע היטב שעליו לנצח בסיבוב הראשון ולזכות ב-17 אלף הקולות. אם לא יזכה, יתאחדו נגדו המצביעים האשכנזים, הלבנים והדור הוותיק המפאני"ק. כך היה גם כאשר התמודד מול פרס. גם אז לא זכה בתמיכת "הלבנים", אך הצליח למרות כך לנצח. הפעם זה שונה, כי בסיבוב השני כולם יעבדו נגדו.

גם יחימוביץ´ יודעת שאם היא רוצה לנצח, עליה לזכות ב-17 אלף קולות בסיבוב הראשון. אם תגיע לסיבוב השני מול פרץ, היא עשויה לפגוש את הרצוג ומצנע מולה. השניים יעדיפו לשכנע את הבוחרים שלהם להצביע לפרץ, ביודעם, שאם היא תזכה בראשות העבודה, היא תשתקע בתפקיד המנהיגה, שנים ארוכות ארוכות.

רבים מעריכים כי יחימוביץ קרובה מכולם לזכות בתפקיד. בעבר לא ניתן היה להבחר ליו"ר העבודה ללא תמיכת המגזר הדרוזי והערבי. אהוד ברק יכול להעיד על כך אישית. בבחירות לראשות המפלגה הובס על ידי עמי איילון בערים הגדולות, אך ניצח בזכות הבדואים והדרוזים, שהצביעו עבורו כמעט כאיש אחד. אולם הפעם זה שונה, עקב ירידת כוחם של המתפקדים הללו (ראו לעיל).

כמו כן אין ודאות שיחימוביץ´ תנצח, בגלל מימד ההפתעה בו מחזיק עמיר פרץ. בשתי ההתמודדויות האחרונות, הצליח פרץ להפתיע את כולם, ובעיקר את הסקרים. בניגוד לכל התחזיות ניצח את פרס ב-2005, ולאחר מכן כשעברו שנתיים, כאשר כולם חשבו שכוחו דל והוא עומד להתרסק, השיג 22% מול ברק ואיילון.

נתון מפתיע נוסף קשור לעשרת אלפים בוחרים מתוך הספר, שאין ברשותם טלפון נייד, לחלקם אין גם כתובת מסודרת. המועמדים מתקשים להגיע אליהם, ולא יודעים כיצד לנתח את הצבעתם הצפויה. "איך יכול להיות שיש עשרת אלפים בוחרים בעבודה ללא טלפון נייד" — תוהים המתמודדים, ומנסים למצוא תשובה.

מי הם אותם עשרת אלפים מחוסרי הטלפון? האם מדובר בבוחרים שלא יבואו להצביע? האם אלו הבוחרים של מפקד הארגזים? מי בכלל יכול לפלח את הצבעתם. כל התשובות ביום שני הקרוב, וככל הנראה בסיבוב השני שיערך כמה שבועות לאחר מכן.

קדימה לאחור

כיצד השפיעה המחאה החברתית על המפה הפוליטית העתידית?

סימן ידוע הוא, שכאשר מועמד חש בירידת כוחו הפוליטי, הוא רץ מכלי תקשורת אחד למשנהו ומתראיין ללא הרף. זה קרה בעבר לנתניהו, קרה לברק וגם לראשי ממשלות אחרים. כיום נתניהו נמנע כמעט כליל מלהתראיין, ורק ברק עושה זאת מעת לעת. מי שרצה ממקרופון למקרופון, היא יו"ר האופוזיציה ומנהיגת קדימה, ציפי לבני.

הסקרים אינם מטיבים עם קדימה, למרות המחאה החברתית, חרף המשבר עם טורקיה ולמרות האזהרות מפני מלחמה כוללת. מפלגת קדימה והעומדת בראשה, נמצאים באותה מגמה כפי שהיתה השבוע הבורסה. מגמת ירידה בולטת. לא פלא שלבני רצה ומתראיינת. זה הדבר היחיד שנותר לה לעשות...

בשבוע שעבר התפרסם סקר מעניין, כמו הרבה סקרים שפורסמו לאחרונה, לפיו קדימה יורדת באופן דרמטי עד 18 מנדטים. את הסקר ערכה חברת "שווקים פנורמה". הנתון הזה שמחוזק בסקרים נוספים שנערכו בשבועות האחרונים, קובע כי הליכוד נשאר כפי שהיה עם 27 מנדטים, בעוד "ישראל ביתנו" גם היא שומרת על כוחה 15-16 מנדטים (יהדות התורה — 6 מנדטים בכל סקר).

מי שהפתיעה היא מפלגת העצמאות, שפתאום זוכה בשלושה מנדטים. זאת לאחר שכולם כבר הספידו לחלוטין את אהוד ברק וחבריו. הפתעה נוספת: הירוקים חוזרים עם 3 מנדטים.

הנתון הבולט הוא שגוש הימין והמפלגות החרדיות יחד, מתחזק ועולה ל-69 מנדטים. המחאה מסתבר לא שינתה את המאזן הפוליטי. בדיוק להפך. נתון בולט נוסף: ההיחלשות של קדימה לא חיזקה את העבודה, שכבר זכתה בעבר ב-14 מנדטים בסקרים, ועתה היא עומדת על עשרה (בראשות יחימוביץ´).

מי שכן מרוויחה מהחלשות קדימה, היא מרצ שמקבלת שישה מנדטים, וכאמור הירוקים שמקבלים שלושה. מרצ מחזירה לעצמה את מה שאיבדה לקדימה, כאשר בבחירות האחרונות הפסידה שני מנדטים ללבני, רק בזכות הקמפיין של (אדלר ואייל ארד) "או לבני או ביבי".

מי שלבטח לא מזיל דמעה לנוכח הסקר, הוא שאול מופז. ככל שקדימה בראשות לבני יורדת, יתגברו הקולות במפלגתו להחליפה. מי שעוד מביט בסקרים הוא איש התקשורת יאיר לפיד ששמו נמצא ומרחף כל העת, כמי שעשוי להצטרף בדרך זו או אחרות לנוף הפוליטי.

אם יקים מפלגה חדשה יזכה בעיקר בקולות מגוש השמאל, אף שהוא יכול לקחת פה ושם גם מליברמן. לפיד גם יכול להכנס למפלגת קדימה, אבל אז תהיה לו בעיה להשתלב במפלגה ולהתעסק מול אנשי לבני ומופז. לפיד מחפש דרך סלולה ללא מהמורות, וללא מאבקים פנימיים.

בשורה התחתונה: מי שחשב כי המחאה הפוליטית תזניק קדימה את קדימה ותגרום לליכוד לרדת, טעה. הנתונים הפוכים לגמרי.