הזמן: קיץ 1999

המקום: בית החולים רמבם, חיפה

סיפור אמיתי             (מתוך הספר פעם ביום שני שיצא לאור בהוצאת גוונים)

דר' פרנס התבונן מקרוב בצילום ה-CT של ריאתי. "זה נראה קצת חשוד," אמר לרופאים שנקבצו סביבו, והתווה באצבעו מעגל סביב כתם כהה שנראה בתחתית האונה השמאלית. "זה גם מסביר את החום הגבוה של גופו."

באותם רגעים הציקו לי דווקא הכאבים בידי השמאלית, אבל הרופא הבכיר התעלם מהם לחלוטין.

כשביקור הרופאים במחלקה הסתיים, הסתכל עלי האח מוחמד ומצא שמזרק האינפוזיה, שהסטאז'רית החביבה שמרית תקעה בגב ידי, החטיא את הווריד וגרם לבצקת ולדלקת שהתפשטה בכל היד. הוא שלף את המזרק ממקומו, חיטא וחבש את הפצע, ובתנועה זריזה ועדינה נעץ מזרק חדש לתוך הווריד שבזרועי, בצורה שאפשרה לי להזיז את כף ידי בחופשיות. מאז, לא הרשיתי לאף אחד מלבדו לנקר בבשרי.

למחרת חשתי בהטבה משמעותית. קמתי מהמיטה, חייכתי אל עובדת כוח עזר שגררה עגלה עמוסה במגבות וכלי מיטה, בירכתי את האחות הראשית בבוקר טוב לבבי, והתחלתי לטייל לאורך מסדרון המחלקה.  

"טוב מאוד," אמר דוקטור פרנס כשראה אותי, "ההליכה טובה יותר מכל תרופה."

בצהריים חשנו בתכונה חריגה במחלקה. "זו ממש הפקרות... צריך להזמין לכאן משטרה," שמעתי קולות חלושים מקצה המסדרון, ואחרי רגע טפיפות צעדים גסים שהולכים וקרבים. רק אחרי שהם נכנסו לאולם המרכזי אפשר היה להבחין באדם ששכב על מיטת חולה ובסניטר שמיהר להסתלק מהמקום.

אחת האחיות יצאה לקראתם והצביעה על החדר שבו שכבתי. היו שם שתי מיטות פנויות.

"זה לא מתאים לנו," אמר לה בלונדיני אחד ונעץ בה זוג עיניים כחולות, "אנחנו רוצים את החדר ההוא," הצביע על החדר הפינתי, "והוא צריך חדר לבד."

האחות ניגשה אל מכשיר הטלפון, ורגע לאחר מכן הגיעו למחלקה אח ואחות נוספים. הם הוציאו שתי מיטות מאוישות מהחדר הפינתי והחליפו אותן במיטות הריקות שבחדרי.

"זו חוצפה! אני אעשה להם סקנדל," צעק אחד השכנים החדשים שלי. השני משך את שמיכת הצמר השחורה מעל לראשו והמשיך לשכב כאילו כלום לא קרה. 

לאחר שהכניסו אותו לחדר שהתפנה, פלשו חבריו ליתר החדרים ויצאו משם עם מזרנים, שמיכות וכריות. שלושה מהם נכנסו אליו לתוך החדר, וכל היתר התבצרו סביב דלת הכניסה.

הבלונדיני הצית לעצמו סיגריה וסליל כחלחל דק היתמר באולם. סיגריה נשקה לסיגריה, וכל האולם התמלא בעשן סמיך.

רובם השתרעו על המזרנים ועצמו את עיניהם. שניים מהם נשארו על רגליהם, וכל שעה הם התחלפו ביניהם. בערך בחצות, הם כמו ניעורו לחיים והתחילו לדבר בקול רם. שמעתי את המילים "פיקאסו", "ציפור" ו"ריצ'רץ'", אבל לא הבנתי דבר ממה שאמרו. הייתה ביניהם צעירה שייללה כל הלילה ולא נתנה לנו לישון, אבל אף אחת מהאחיות לא אמרה לה דבר.

בשתיים לפנות בוקר קמו שלושה מהם מרִבצם ונכנסו יחד לתא השירותים עם שקיות ניילון בידיהם. הם יצאו משם אחרי כמחצית השעה, עיניהם נצצו והם התנודדו מעט לפני שצנחו על המזרנים. שניים אחרים קמו ונכנסו לשם במקומם.

נרדמתי כנראה, כי פתאום נדלק האור והאחות התורנית נכנסה למדוד חום ולחץ דם. המשכתי לנמנם עד ההשכמה לארוחת הבוקר. בחוץ כולם עוד יָשנו, מלבד האחיות והשניים שעישנו ופיהקו ללא הפסקה.

בשבע קמתי מהמיטה, שתיתי כוס תה עם חצי כפית סוכר, והתחלתי לצעוד במרץ לאורך המסדרון. 

"הלו! אתה מפריע כאן לישון, אתה חולה ואתה צריך להיות עכשיו במיטה," אמר לי פתאום אחד מהם שהתרומם לכמה שניות מהמזרן שעליו שכב.

העפתי מבט לעבר האחות הראשית, אבל היא הורידה את ראשה והפנתה אלי את גבה. התקרבתי אליה ונגעתי קלות בכתפה.

"כדאי שתעשה מה שהם רוצים," לחשה באוזני, "אנחנו לא רוצים פה צרות מיותרות."

קצת אחרי עשר החל ביקור הרופאים במחלקה. מרביתם עוד היו שרועים על המזרנים, והרופאים עברו ביניהם ודילגו מעליהם. הם נכנסו  לחדר הפינתי יחד עם האחות הראשית, הבלונדיני ועוד שניים מחבריו.

הביקור נמשך ונמשך, ומדי פעם בקעו מתוך החדר קולות רמים שגבלו בצעקות. רק כעבור שעה יצאו משם הרופאים, לחייהם סמוקות ופניהם שטופות זיעה. בזה אחר זה הם נכנסו לשירותי הפרסונל.

"אפשר לדעת מה מתרחש פה?" התרסתי לעברם כשנכנסו לחדרי.

"עוברות עלינו שעות קשות," אמר דר' פרנס, "אבל אנחנו נעבור אותן בשלום... מה שלום החולה?"

"הוא מרגיש טוב יותר," אמרה האחות, "החום ירד וגם לחץ הדם תקין."

"אני רואה," אמר הרופא ושלף את הצילום מתוך התיק הרפואי. "גם ה-CT נראה בסדר," העביר את אצבעותיו על הכתם שבאונה השמאלית כאילו ניסה למחוק אותו משם. "זה שום דבר," מלמל לעצמו, "בטח השתקפות של הטחול."

בסמוך לחדר הפינתי שכב חייל שנפצע בתאונת אימונים. אמו שהתה רוב הזמן לצדו.

"זה נורא מה שקורה פה," אמרה לי. "הבן שלי נחנק מהעשן והם לא מרשים לנו לפתוח חלון. אין כאן עם מי לדבר ואף אחד פה לא מוכן לנקוף אצבע."

"מה עם המשטרה?" שאלתי. "מדוע לא מזמינים הנה משטרה?"

"המשטרה לא מתערבת. הם טוענים שיהיו מהומות ושהחולים עלולים להיפגע. הפכו אותנו כאן לבני ערובה."

"אבל אתמול ראיתי מהחלון כמה ניידות," אמרתי לה, "לפחות ארבע."

"שֵש!" אמרה. "הם הגיעו עם שש ניידות, אבל העדיפו להגיע איתם להסכם פשרה."

"פשרה? איזה מין פשרה?" שאלתי.

"הוסכם ששוטר אחד, לא במדים, יעמוד בכניסה לבית החולים ויסתכל על כל מי שנכנס. בלי מדים ורק להסתכל. זו הייתה הדרישה שלהם בתמורה לשקט במחלקה."

יומיים לאחר מכן חתם דר' פרנס על מכתב השחרור שלו ושחרר מכולנו אנחות רווחה. חבריו הקיפו אותו במעגלים ואפילו את פניו לא הצלחתי לראות. שלושה מהם ירדו למטה, והבלונדיני נכנס לחדרי והסתכל מבעד לחלון. הבטתי למטה וראיתי את אחד מהשלושה מנופף בידו מהחצר.

"תמשיך ללכת, אומרים שזה בריא," גיחך לעברי. הוא הכניס שתי אצבעות לפיו, השמיע שריקה קצרה, והאולם התרוקן כבמטה קסמים. כמה דקות אחר כך נכנס האח מוחמד לחדרי ופתח את החלון לרווחה. מיד שמעתי קול צפירה של רכב משטרתי. מילאתי את ריאותי באוויר צח והבטתי למטה. ניידת כחולה שעטה לתוך חצר בית החולים, וחמש דקות אחר כך נכנסו למחלקה חמישה שוטרים שהתנשפו בכבדות. מוחמד התחיל לאסוף את המזרנים מהרצפה.

"לא לגעת בכלום! תעזוב את המזרן!" פקד שוטר רחב מידות שהיו לו שלושה כוכבים על הכתף ושני אותות מלחמה על החזה, "מה אתה עושה פה?" שאל.

"אני... אני עובד כאן," גמגם מוחמד והניח את המזרן על הרצפה.

"תעכב אותו לתשאול לפי הנוהל הרגיל," אמר בעל הכוכבים לשוטר שעמד לידו. הוא עצמו נכנס לחדר האחיות. שני שוטרים שנשאו מזוודה ירוקה נכנסו לחדר הפינתי, ואחד נכנס לחדרי. הוא סרק את החדר והציץ מבעד לחלון. "הכול בסדר?" שאל.

עובדת כוח עזר נכנסה עם דלי וסמרטוט רצפה, ואני יצאתי מהחדר והתחלתי לצעוד לאורך המסדרון.

"אתה עוד כאן?" שאלה אותי האחות הראשית. "היינו צריכים לשחרר אותך הבוקר. איזה יום מטורף, הכול השתבש לנו פה... ואם תראה את מוחמד, תגיד לו שייגש אלי דחוף. מצא לו זמן להיעלם."