בזמן האחרון אני מוצא עצמי שוב ושוב חוזר ומעיין בפרקי הסטוריה העוסקים בהיטלר, ותוהה אלו ספרים קרא ארדואן בימים שבהם עוצבה השקפת עולמו.

ברור שארדואן, שנשבה בשכרון הכוח, מזהה חולשה במקומות שבהם היו אמורים להזהיר אותו שזה עלול להיגמר בבכי.

והכוונה היא בעיקר לבית הלבן שממתין זה זמן לדייר שיבין את מהות התפקיד של מנהיג העולם החופשי.

כי אובמה הולך ומתברר מיום ליום כתקלה.

אבל גם על האנגלים קשה לבנות: הם עדיין מלקקים את הפצעים מהתבוסה בגליפולי לפני קרוב למאה שנה.

והגרמנים גם הם בבעייה: כל ציוץ שלהם לנסות ולהרגיע את ארדואן עלול להקים עליהם את מיליוני התורכים עובדי הניקיון בגרמניה.

וכך, אנחנו כאן במידל איסט מתחילים סוף סוף להרגיש כמו דוד מול גוליית. מין תחושת צמרמורת נעימה שכזו – אם זוכרים איך גוליית גמר את הקריירה.

כי הגוליית התורכי הזה גמר אומר לבחון את גבולות הכוח בבזאר הזה של המטורפים.

משום מה מקננת בי איזו תחושה עמומה שהאיש לא ימות במיטה.