כותרות TheMarker >
    ';

    אהוד אמיר

    לא גזעי. לא מחוסן. לא מסורס.
    זקוק לסילוק קרציות, לפירעוש ולתילוע.
    עצבני. נוטה לנשוך.
    מרייר תכופות.

    שירת הברווז

    33 תגובות   יום שישי , 9/9/11, 22:16

     

     

    אני אוהב לשיר באוטו. אני מלווה את הזמרים השרים ברדיו ובדיסקים המגוונים שלי, אני שואג ומטלטל את ראשי בעודי מתופף על ההגה במקצבים מגוונים, לאחר שווידאתי שהחלונות סגורים ושאין בסביבה משטרה, נשים בהריון או אנשים הסובלים ממחלות לב. בכלל, אני אדם שנהנה מהחיים, אדם שופע עליצות, אדם אופטימי שיכול לשאוג מרוב הנאה - וכראוי לגבר במיטב שנותיו, גבר בריא-בשר, גבר תאב-הנאות, אני מנסה להדביק את משפחתי בהתלהבותי משירה. בסופי השבוע ובחופשות, בנסיעה אל הטבע, ולאחר שאלכסנדר האפרוח קיבל את הגרעינים שלו, אני מוציא אחר כבוד את "פרפר נחמד" מנגן הדיסקים ועובר למוסיקה אמיתית, אלכוהולית, עם הרבה חריף: שירי פרטיזנים רוסיים ממלחמת העולם השניה.

     

    אלא מאי? בסוף השבוע שעבר, בשובנו מטיול בצפון, כאשר זמזמתי במכונית מוסיקת-רוק-כבד של להקה בלגית דמיונית מתקופת הרנסנס המוקדם, החלה אשתי באקט אותו לא ביצעה כל שנות נישואינו: היא החלה לשיר איתי. את המוסיקה שלי. חשבתי שמדובר בתקלה רגעית אותה אפשר לפתור בלובוטומיה פשוטה, אך אשתי גילתה כישורי אחיזה של בולדוג. עברתי לשירי עם שוויצריים, למוסיקת עולם אפריקנית ולמוסיקת פאנקי-ג'ז בריטית – ונוכחתי לדעת שהמין הנשי סתגלן מאד כשזה מגיע לנישואין עם אדם כמוני. אשתי המשיכה, גם כשלא היה ברור לה אם הזמר הוא לבן, שחור, הולך על ארבע, חוצן או סיר לילה. באותו הלילה, בדרכי לעלות על משכבי ובעודי מזמזם כאריה אריה של פוצ'יני, הבחנתי באורו הכחלחל של מסך המחשב מרצד בחדר העבודה. ניגשתי שמה ולעיני הבלתי-עששות נגלתה אשתי, כשהיא מוציאה מהמדפסת... מה זה?...

     

    מה זה? שאלתי.

    אשתי הסתובבה במהירות מקצועית של פושע נמלט:

    שום דבר.

    מה את מדפיסה שם?

    שום דבר.

    זה לא מילות השירים של הלהקה המקסיקנית האהובה עלי?

    שום דבר. כלומר, לא. מה פתאום?

    את מנסה ללמוד את המילים של "אל גאוצ'וס טחוררוס"? שאלתי. זה כבר גבל בחוצפה. הרי אפילו אני לא יודע אותן.

    מה פתאום? ענתה אשתי בעודה מחייכת כלפי ומכה נואשות במדפסת מאחורי גבה, דשה בכפתוריה לפי הרגש, ובלבד שזו תפסיק לפלוט את הראיות המרשיעות. פניתי לאחור באלם, מזועזע מהבוגדנות: אשתי מנסה ללמוד את המוסיקה שאני אוהב? הרי ההרמוניה המושלמת בינינו מבוססת על כך שהיא לא סובלת את המוסיקה שלי, ובתמורה אני לא מוכן לקרוא פסיק מהרומנים הצרפתיים שהיא קוראת - וכך אנו חיים יחדיו כמו זוג יונים חרשות למחצה.

     

    חרקתי בשיני. היה עלי למצוא טקטיקה חדשה. בלילה הבא כמעט ולא ישנתי. חיפשתי את המוסיקה הקלינית ביותר באינטרנט. לאחר לילה סהרורי הגיעו לגמר מוסיקת פעמוני גמלאן אינדונזית, שירי עם יפניים שכנראה השמיעו מפקדי חיל האוויר היפאני לקאמיקאזות במטוסים כדי לדרבן אותם להיכנס במשחתת האמריקנית הקרובה ביותר ולגמור כבר עם כל הסבל הזה - ודיסק של שירת הדולפינים, שדמתה לקולות שאני מוציא מסירים בכיור המטבח בעזרת סקוצ'-ברייט, רק במשך 56:30 דקות.

     

    בסוף השבוע הגיע רגע האמת: הושבתי את המשפחה באוטו ונסענו בתירוץ שזו ההזדמנות האחרונה לראות את פריחת האזדרכת המצויצת בגליל לפני שיבוא קץ העולם. האישה קצת חשדה, אבל את לבן של הבנות קניתי בהבטחה לעבור בגן החיות לאחר האופרציה ולהתעכב ממושכות בכלוב של הארטיקים. או-אז, בעוברנו בכביש שש צמוד לטול כרם, כלומר במרחק בטוח מכל מקום יישוב אנושי, הכנסתי את הדיסק של מוסיקת הגמלאן והתחלתי להמהם כדבורה בעלת מפתח-לסת של מאיר שטרית. זה נשמע בערך ככה:

     

    דוינג.

    (עשר שניות של הדהוד מלא השראה ורוחניות)

     

    דוינג.

     

    דוינג.

     

    דוינג.

     

    ההמשך היה ברוח דומה. האינדונזים חובבי מסורת, וצליל ה"דוינג" נשמע לי מסורתי מאד. דוינג. וחשוב לשמור על המסורת ולא לסטות ממנה. דוינג. כי בנפשנו היא. דוינג. או משהו כזה. דוינג.

     

    אשתי הצטרפה בהמהום מהוסס. הבטתי בה בחוסר אמון. כלומר, נשבענו אמונים זה לזו עד המוות, אבל מי קבע שהמוות צריך לבוא כל כך מוקדם?

     

    הפעלתי את כל הדולפינים הכבדים:

     

    צווינק! החלו הדולפינים הרוחניים לנסר.

     

    צווינק!

     

    צווינק!

     

    צווינק!

     

    אשתי הצטמררה נוכח הסקוץ'-ברייט הימי. קולה רעד. היא כחכחה כמנסה להבין מי נגד מי פה, מה המטרה, מה היעד ואת מי מבקשים לחסל. עם הצווינק השישי נדמה והתכנסה בעצמה כשבלול ים תקוף-דולפינים גסי-רוח במיוחד. זה היה האות לתקוף:

     

    למה את שרה איתי? שאלתי לתומי. פתאום את כל כך אוהבת את השירים שלי?

     

    אבא, אתה מזייף, צייצה בכורתי מאחור.

     

    למזלה כבר עברנו את צומת ואדי ערה וכביש שש, אחרת הייתי נוקט את הצעד ההגיוני והמתחייב, והוא ירידה מהכביש ומכירתה לעבדות לזקני שבט אל-עזאזמה.

     

    אני? מזייף? שאגתי. לא לימדו אותך ההורים שלך לא להתחצף לאבא?

     

    תרגע, התערבה אשתי-בספק-שבספיקא, אני שמחה לשיר אתך.

     

    א-הא! נפניתי לאחור, אל בתי הבכירה, חדור תחושת עליונות בזוגיות הבלתי-מעורערת שלי ושל אשתי-לשעתיד: את רואה, גמדת יושבת-קרנות שכמותך?

     

    אבל אמא, אמרת שאסור לשקר.

     

    הלבנתי כמובי דיק בשעתו.

     

    מה זאת אומרת? שאלתי.

     

    אמא דווקא לא... אה... לא אוהבת... אה...

     

    הפניתי פני חדות אל זו-הרשומה-בכתובתי עד אשר חרקו חוליות צווארי באופן בלתי הרמוני:

     

    מה זאת אומרת "לא אוהבת"? את לא אוהבת לשיר איתי?

     

    תשמע... זה לא עניין של אהבה... גמגמה יקירתי-על-תנאי, זה עניין של חובה אימהית... אני חייבת לשיר איתך... אחרת... אחרת...

     

    אחרת מה? שאלתי.

     

    ושתיקה של משורר אנאלפאבית הלכה ונמשכה לאורך כביש הסרגל. באזור הרי הגלבוע החלה להפציע בי תובנה מקפיאת הדם. קטעתי את השתיקה באבחת סמוראי:

     

    את רוצה להגיד שאני... שאני...

     

    רק... רק רציתי להגן על הבנות...

     

    להגן עליהן? ממה?

     

    מהשירה שלך... מלמלה האו-טו-טו-לשעבר שלי.

     

    כך נחשפה האמת המרה: אשתי בוגדת בי עם הבנות שלי. היא שרה איתי מאחורי גבי. לכאורה היא שרה, אך למעשה היא מנסה נואשות להסוות בכך את מה שהיא מגדירה - ברגעים של חשיכה אינטלקטואלית וחוסר-יושר מוסיקלי מובהק - כ"הזיופים שלי".

    הנהנתי חמורות כקיסר שזה עתה קיבל את מכתב הפיטורין והוא נאלץ לארוז את חפציו בארגז משרדי עם כל המהדקים, השדכנים, ניירות הטיוטה, כוס הקפה והעטים הפרטיים - ולצאת מהמשרד, מלווה במבטי הרחמים של כל העובדים סביבו. בתנועות איטיות הוצאתי מהנגן את הדיסק של לווייתני הסקוצ'-ברייט והכנסתי את "פרפר נחמד". סך הכל זה לא דיסק כל כך נורא. באמת מעניין מה קרה לאלכסנדר האפרוח בסוף.

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (33)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        10/10/11 23:58:
      החלומות שלך מפורטים מדי. זה ממש מדאיג. דבר עם בעל מקצוע ותעזוב אותנו במנוחה. אני חייב לשמוע עכשיו קצת הנדריקס, או שאני אתרגז. כן Machine gun זה טוב.
        10/10/11 23:49:
      בדיוק אני כתבתי פוסט על השירה שלי באוטו אצלי זה שירים חסידיים מקהלת צדיקוב שלמה קרליבך אשתי לא מוכנה לנסוע איתי באותו אוטו...
        15/9/11 19:26:
      מקסים, משעשע עד מצחיק בקול. נהניתי מאד לעקוב אחר הזוגיות המוסיקלית המופלאה שפרשת כאן. ומחזקת את ידיך :לא נפסיק לשיאיאיאיר.......
        14/9/11 00:05:
      ראשית - הכי שווה הכלוב של הארטיקים בגן החיות שנית - אל תפסיק לשיר. הנשים-של-חייך פשוט לא מבינות שום-דבר. מלאכים יורדים מן השמיים להקשיב לשירתך (ושאיש לא ישכנע אותך אחרת)
        13/9/11 23:30:
      אוי, כמה צחקתי. דוינג. במיוחד מהחלק של הדוינג. דוינג. D:
        13/9/11 22:59:
      כיכבתי, מהזדהות (לשם שינוי יש לנו משהו משותף... ) גם לי הבכורה הודיעה לפני כמה שבועות בהיסוס ובחשש, ש"אמא את מזייפת". לא נעלבתי, אני יודעת את זה מזמן :-) היא לעומת זאת שרה במקהלה ובטקסים של בית הספר....
        13/9/11 06:19:

      נשביתי בקסם כתיבתך.

       

        12/9/11 23:18:
      אצלנו בבית לשני הטינאייג'רים יש שמיעה אבסולטית שהם ירשו על אמת ממני, זה מפריע לשותף שלי, אביהם לזייף בקולי קולו, הם נהנים והוא שר. כל עוד הוא לא מנסה לעשות מזה קרייקה...
        12/9/11 21:07:

      אכן תובנות מקפיאות דם . פוסט קשה מאוד .
      שתיקה של משורר לא ידוע , בכביש לא רגוע ..או שזה הנהיגה של המשורר ברגע של תובנה ..

      **תובנה קשה - ילד לא צועק אמא לא אוהבת אם הוא לא שמע אותה אומרת לשכנה או בטלפון למשהו שהוא לא שכן

        12/9/11 20:17:
      או, זה נורא פשוט..., אלכסנדר הופך לשניצל טמפורה... ((~:
        12/9/11 18:05:
      למה לזייף אם אפשר להדפיס?
        12/9/11 17:58:
      מאד חמוד. ולי יש מזל שיש לי קול ערב כמו של עורב אז אני לא שרה בכלל ואפילו כשאני מזמזמת זה נשמע כמו איזה חריקה של דלת
        12/9/11 14:14:

      כבר הרבה זמן לא נהניתי ככה מפוסט. צחקתי בפה מלא!

       

      אמא שלי עברה סדרת חינוך, וכל פעם שהייתה פוצחת את פיה המזייף בשירה - חטפה מאיתנו הילדים מבטים מקפיאי דם. היום היא שקטה, גם כשיש שירים שהיא ממש אוהבת. מצד שני, היא נראית הרבה פחות שמחה...

        12/9/11 12:55:

      צטט: גלית א' 2011-09-12 11:23:09

      צטט: גלית א' 2011-09-12 10:32:13

      צטט: אהוד אמיר. 2011-09-12 09:05:46

      חבר'ה, קחו באיזי. הכל פה בדוי. אני בעצם בת-ים בת 54, גרושה עם שני ילדים שאחד מהם עדיין גר איתי, בשד' ארלוזורוב בת"א, מעשנת כבדה, חיה מקצבאות נכות (אין לי רגליים וכו') - בקיצור - תודה על התגובות, אבל הן מיועדות לאדם דמיוני, ששר באוטו. וזה לא אני.

      המשלים שלך פשוט מתוחכמים מדי לפשוטי העם.

      חוץ מזה, ארלוזורוב לא קיבל שדרה. בשביל זה צריך להיות רוטשילד :)

      אגב רוטשילד לא העריך נכון את סיכויי הקמת מדינת היהודים ולא הסכים לתרום

      כסף להרצל כשהאחרון בא לשנורר ממנו.

        12/9/11 11:23:

      צטט: גלית א' 2011-09-12 10:32:13

      צטט: אהוד אמיר. 2011-09-12 09:05:46

      חבר'ה, קחו באיזי. הכל פה בדוי. אני בעצם בת-ים בת 54, גרושה עם שני ילדים שאחד מהם עדיין גר איתי, בשד' ארלוזורוב בת"א, מעשנת כבדה, חיה מקצבאות נכות (אין לי רגליים וכו') - בקיצור - תודה על התגובות, אבל הן מיועדות לאדם דמיוני, ששר באוטו. וזה לא אני.

      המשלים שלך פשוט מתוחכמים מדי לפשוטי העם.

      חוץ מזה, ארלוזורוב לא קיבל שדרה. בשביל זה צריך להיות רוטשילד :)

        12/9/11 11:10:

      ''
      הוספת תגובה

        12/9/11 10:32:

      צטט: אהוד אמיר. 2011-09-12 09:05:46

      חבר'ה, קחו באיזי. הכל פה בדוי. אני בעצם בת-ים בת 54, גרושה עם שני ילדים שאחד מהם עדיין גר איתי, בשד' ארלוזורוב בת"א, מעשנת כבדה, חיה מקצבאות נכות (אין לי רגליים וכו') - בקיצור - תודה על התגובות, אבל הן מיועדות לאדם דמיוני, ששר באוטו. וזה לא אני.

      המשלים שלך פשוט מתוחכמים מדי לפשוטי העם.

        12/9/11 10:21:
      מי שחושב שאני מזייפת כנראה לא מבין איך באמת השיר צריך להשמע! חחח. אוהבת את היצירתיות שלך :)
        12/9/11 09:05:
      חבר'ה, קחו באיזי. הכל פה בדוי. אני בעצם בת-ים בת 54, גרושה עם שני ילדים שאחד מהם עדיין גר איתי, בשד' ארלוזורוב בת"א, מעשנת כבדה, חיה מקצבאות נכות (אין לי רגליים וכו') - בקיצור - תודה על התגובות, אבל הן מיועדות לאדם דמיוני, ששר באוטו. וזה לא אני.
        11/9/11 22:03:
      לשיר זה אנושי אבל לזייף זה אלוהי.
        11/9/11 21:32:

      אז ככה. לידיעה - פרפר נחמד הוא יצירת מופת מוסיקלית ומילולית. ומי שצייר את הסדרה - טוביה קורץ הוא צייר מופלא (וגם חבר).  
      שירי פרטיזנים זה בסדר. אולי כי אבי היה פרטיזן (קומוניסט?) מפולין עד ברה"מ...

      ולזייף זה תענוג. אז אל תחת בני הזייפן ואל תירא מפני מיטיבות שיר.

        11/9/11 18:05:
      אתה נכנע כ"כ מהר , אשכנזי מתוק שלי ... אלה התותחים הכבדים שלך? מה עם איציק קלה ? מה עם אחינועם ניני- המיטב ? מה עם לחבר מגאפון לפיקת הגרוגרת שלך ?
        11/9/11 16:31:
      הייתי במופע גמלאן פעם. זה היה הח&א הכי משעמם שראיתי.
        11/9/11 05:59:
      יפה
        11/9/11 05:46:
      אני סובלת גם מהתסמונת שלך, לקח לי זמן להבין שמשפחתי לא אוהבת את השירה שלי באוטו. אבל לא אכפת לי, אני שרה בכל זאת.
        10/9/11 20:18:

       

       

      צ'מע אהוד,

      מהכרותי העמוקה עם אגדות ילדים אני ממליץ שתמשיך לנסות לגלות את "הקול" שלך.

      אני מוכן לחתום לך שבחלוף חורף אחד בלבד תגלה ששירתך אינה שירת הברווז, אלא שירת הברבור.

       

        10/9/11 20:06:
      הכל, חוץ מדולפינים.
        10/9/11 19:52:
      אתה צריך לבוא איתי לסיבוב באוטו שלי שירים חסידיים במחרוזת בלתי פוסקת ותלוי בשעה של הלילה הדציבלים גם משאירים אותי ער.
        10/9/11 19:28:

      שיו, איזה מתח! ממש לא עמדתי בהתפתלויות העלילה, על הטוויסטים החדים שבה, בריתות ובריתות-נגד, איזה לחץ!!!

      מזל שהפרפר עדיין, ככה, נחמד.

        10/9/11 11:28:

       

      ברוטוס:   לשיר, זה כמו להיות פסנתר

         

        

      נטוס:      התבלבלת, אחי, זה כמו להיות ירדן, הפסנתר זה מהפיל, פסנתר ומשפחה 

          

      ..

        10/9/11 06:41:

      אמי ז"ל הרשתה לאבי לשיר רק באמבטיה וזו לא בדיחה. הוא אהב לשיר ואם לא לשיר אז תנו לו לזמזם וכשהוא הושתק הוא גם שרק ולמדתי ממנו לשרוק רק שזה לא טוב לקמטים אז הפסקתי. לכן הזדהיתי עם המצוקה שלך.  מציעה לך להעלות פה בטיוב שיר שלך. אין לדעת אולי תפתיע וזה יהיה האודישן לקריירה חדשה.

        10/9/11 00:07:
      תנו למזייפים לחיות! די לאפליה נגד זייפנים!
        9/9/11 22:30:
      הייתה תקופה שנמנעתי מלקחת טרמפיסטים בתואנה שאני לא נוסעת לכיוון שלהם כדי שאוכל לשיר באוטו בקול. אני עדין עושה את זה. לא מזמן שאל אותי משהו ברמזור מה שרתי כל הדרך כי רקדתי על ההגה תענוג. אל תתן לה לשבור אותך

      ארכיון

      פרופיל

      אהוד אמיר.
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין