נכתב בשישי בלילה

שוב שיכור.

היום אני חושב שאין לי מישהו שאני יכול להשבר ולהתפרק עליו.

בעצם, אני סלע. תמיד חזק. תמיד בסדר. תמיד בסדר.

אף פעם לא מתפרק, לא נשבר.

אני יושב ובוכה בדמעות על האומללות שלי שדווקא נוחה לי עכשיו.

השכרות טובה לי. אולי אהפוך לאלכוהוליסט?

בתוכי אני חושב שזה כנראה לא יקרה. האדם החיצוני, הקונסטרוקטיבי, השלד, לא ייתן לזה לקרות. כנראה.

מוריס מת. גם מריוס הגרמני מת. דוד קפץ.

האנשים שאולי יכלו להיות תומכים ושותפים, אינם. אני לבד.

סימונה נעלמה בעבר, נמוגה ככה בלי ממש נקודת זמן.

סמדר גם, ועוד אנשים שהייתי צריך לשמור.

האנשים נעלמים, נמוגים, נשארים מאחור.

כאילו אני על מסוע איטי, מתקדם לאט לתוך שממה לבנה. 

לתוך בלתי נודע ולא מיושב ואנשים כמו דמויות שח מט

נשארים מאחור, בלי תנועה, מתרחקים כשבעצם

אני מתרחק, ממשיך הלאה.

רוצה עכשיו לאבד אחריות. להיות משוגע.

להיות נידף. כמו עלה.

נמאס לי מהיציבות, מההתקדמות לאין, לריק של העתיד.

נוסע לעבר הזמן, משאיר את הכל מאחור

אני כנראה מחר בעבודה. זאת המציאות.

יש משבר באופק הקרוב. אין ספק.

יותר מדי לא קורה.

משהו יקרה

משהוא נורא או משחרר.

אני כמו לכוד בתוך כלוב

לכאורה הכל בסדר - יגידו כולם.

היה לו כל מה שאפשר לבקש, כמעט.

עבודה, משכורת טובה, דירה סבירה, קשרים 

חברים ?

בכל זאת, הוא הרגיש לכוד.

כאילו שאינו יכול להתקיים יותר

בתוך המעטפת.

לכאורה הכל בסדר. אבל רק לכאורה...

וואו. הגעתי לנקודה שעליה כותבים בעיתון.

היה לו כל מה שאפשר. חוץ ממה שהיה חסר.

איזו קלישאה

שיכור. עכשיו לישון.

מחר עבודה