מצד אחד ישראל נפגעה במידה פחותה במשבר הכלכלי העולמי, מצד שני  הדבר לא מפריע לתושבי ישראל להרגיש דפוקים, כי יוקר המחיה בארץ גבוה, וההכנסה נמוכה, לפחות יחסית למדינות אירופה וארצות הברית אליהן אנו מתיימרים להשוות עצמנו.

השאלה היא כיצד ניתן ללחום בתופעות אלו.

לאחר מיפוי חוליי הכלכלה הישראלית, אפשר לבחור מספר חוליים, לנסות להבין מה הסיבה להם, ולהציג פתרון פשטני עבורם:

-           תופעת הטייקונים ואי שוויון בהכנסות

-           תופעת המונופולים

-           חסכונות האנשים לפנסיה – נתונים לחסדי הבורסה

-           חוסר האיזון התעסוקתי

-           הניכור החברתי בין תתי התרבויות בישראל

לצורך המשך הסברי אביא דוגמאות של יצרן יין, אשר ישמש כדוגמא למעמד הביניים היצרני,  אנשים שמיצרים ומוכרים מוצרים, מתוך רצון להתפרנס  בכבוד. קהילת צרכני היין, תשמש לדוגמא לצרכני מעמד הביניים שרוצים לקנות מוצרים איכותיים במחיר זול. יין הינו מאפיין של מוצר, שאינו מוצר יסוד, ואשר צריכתו נגזרת מרמת חיים (איש עני לא יקנה יין משובח).

אי השוויון בהכנסות

הפתרון העיקרי לבעייות החברה היום הוא הקטנת פערי ההכנסות וההוצאות בחברה, פיתרון שאסור שיבוא באמצעות הגדלת מיסים ותמיכה ישירה, אלה באמצעות שינוי מספר כללי משחק בהתנהגות הכלכלית בישראל,  כללים אלו יכולים להתממש על ידי רגולציה.

על מנת להסביר מדוע פער הכנסות הינו שלילי לכלל החברה ניקח כדוגמא:

אוליגרך עשיר יכול לקנות ללא הנד עפעף  בקבוק יין משובח במחיר 1000 ₪, סתם כי הוא טובע בים של כסף, תוך כדי כך הוא גורם נזק כלכלי אדיר, כל היקבים מעדיפים אותו בתור קונה, ומשתדלים  ליצר ולמכור לו   יין ב1000 ₪, במקום לנסות ולמכור ב50 ₪ יין לכלל הציבור (כי האוליגרך לא יסכים להרגיש מקופח בקניית יין יקר מככל הציבור) והתוצאה היא שמחיר היין עולה לכל הצרכנים.

שיתוף המונופולים בצמצום התחרות

שטראוס (כדוגמא להמחשה) - רק בגלל גודלה מצמצמת את התחרות בשוק, כי היא מוציאה הון על פרסומת לקפה,  ובגלל היתרון לגודל, היא מייצרת במחיר נמוך מאשר המתחרה הקטן שלה,

המתחרה הקטן  אשר מייצר קפה באיכות דומה לשטראוס - עף מהשוק, כי אין לו סיכוי, ואינו מסוגל לממן פרסומת, להשקיע בצמצום עלויות היצור, ובטוח שאינו יכול להכריח את מנהל הסופר לא לקנות קפה משטראוס.

 והתוצאה היא שבעלת שטראוס מרוויחה מעתה את סכום רווחיה הקודמים ואת רווחי בעל חברת הקפה פושטת הרגל. 

בעלת שטראוס לא תקנה יותר יין, כי היא בדיאטה ודי לה בצריכתה הקודמת, אך בעל חברת הקפה הקטנה יפסיק לקנות יין – הוא פשט את הרגל,ויעבור אולי לוודקה זולה.

והתוצאה היא שיצרן היין שלנו אשר  כלל אינו קשור לתחרות העסקית בין יצרני הקפה מפסיד קונים כתוצאה מצמצום התחרות..

חרף ההסבר הפשטני למדי, ניתן להגיע למסקנה פשוטה: –

כל חברה ששולטת על יותר מחלק מסוים מהשוק חובה יהיה עליה לשווק גם אחוז מסוים של מוצרים זהים ממתחריה הקטנים

– כלומר על חברת השיווק של שטראוס תופעל חובה רגולטוריית לשווק סחורה של מתחרים קטנים, וכתוצאה מכך  שטראוס תדאג שמתחריה ימשיכו להתקיים ואף ישפרו את הקפה שלהם.

נכון זה נשמע רעיון מופרך, אבל בל נשכח, שגופים בגודל של שטראוס אינם מוצלחים בתשלום מיסים - אז מה רע בלדרוש שתרומתם החברתית תינתן מנושאים שהם כן מוצלחים בהם - כמו שיווק מוצרים.

לצורך דוגמא נוספת ניקח את תנובה אשר הצליחה להשתלט על כל שוק החלב (כן זה עדיין לא קרה) ויש לה מונופול על שוק החלב, בוקר אחד מנהל המכירות של תנובה הולך לכנס של תנועת ההזויים ובו מובהר לו שאנשים בעלי שיער אדום הינם אנשים שלילים כי יש להם אנרגיה שלילית.

בהיותו מנהל מוצלח הוא מבחין שאחד מלקוחותיו בעל רשת שיווק קטנה, הינו אדום שיער, לאור אמונתו החדשה הוא יוצא למלחמת חורמה באדומי השער ומכפיל את מחיר החלב עבורו, כתוצאה מכך לקוחות רשת השיווק של אדום השיער לא קונים יותר חלב, ולמעשה נודדים אל הרשת המתחרה, אשר מצידה מגדילה את מרווח השיווק  של החלב שמעתה הפך לזול, התוצאה של התרחיש: אדום השיער פושט את הרגל, רשת השיווק המתחרה מרוויחה יותר ממכירת חלב,  ליצרן היין יש  קונה אחד פחות, ומחיר החלב עולה לצרכנים

המסקנה החשובה של הסיפור ההזוי היא:- 

יש לאסור על גוף ששולט על יותר מנתח שוק מסוים,  למכור את מוצריו במחיר שונה מהותית ללקוחות שונים (נניח 10 אחוז גודל שוק והפרש מרבי 10  אחוז בין לקוחות שונים  )  .

 רובינו סובלים משני כישלי שוק רציניים שנוצרו, ואשר מעודדים את יוקר המחיה:  חברות הליסינג וחברות הסלולר. (כידוע המודל הכלכלי של חברות הליסינג מבוסס על שני חטאים רציניים –  החברות גורמות לכך שמחיר הרכב לקונה הפרטי יהיה גבוה ככל האפשר, על מנת להגדיל את מחיר המכירה של רכב הליסינג, ועצם מתן רכב הליסינג גורם מעודד בזבוז ואפליה)

חסכונות האנשים לפנסיה – נתונים לחסדי הבורסה

רעה חולה קשה נוספת היא השוד הנורא של אזרחי המדינה בנושא כספי הפנסיה.

פעם, קרנות הפנסיה היו מחויבות להשקיע באגרות חוב ממשלתיות מיועדות ומועדפות.

היום קרנות הפנסיה מחויבות להשקיע בשוק החופש, על ידי רכישת אגרות חוב של כל מיני "יזמים/מהמרים", אנשים אשר מנצלים את אגרות החוב שהנפיקו, לצורך יצירת מנופים פיננסים. היות והלווה מיצג חברה בערבון מוגבל השקעותהם המסוכנות בעליל, מבחינת הלווים נתפסת כחסרת סיכון אמיתי לעצמם, ומכאן הדרך להשקעות הזויות כמו בניית מלון הגדול בעולם בלס וגאס או בישוב ופיתוח רומניה.

אומנם אין רע בהשקעות מסוכנות, בתנאי שהסיכון נלקח בחשבון,כאשר ערך הסיכון הוא אפס (כי אם תפסיד רק תפרק את החברה ולך לא יעונה רע) וערך הסיכוי גבוה כי הרווחים יזרמו לכיסך – אז מה ימנע מבן דוב להיכנס להשקעות בסיכון סופר גבוה – כי בכל מיקרה פרטנר שלו וסמסונג גם כן, ובקשר להשקעות של טאו -  לבן דוב עצמו אין סיכון כלל,  או לכל היותר הסיכון הוא מהבושה בפשיטת רגל -  אבל כאן סיגל בן דוב לעצמו מספר התנהגויות מקלות בושה, הבושה נשכחת בזמן הטיפוס על הרי ההימלאיה, רחוק מהאנשים שנותרו ללא פנסיה,וכמו כן הבושה מתקזזת על ידי ההרגשה שהוא אדם טוב, כי כידוע הוא תרם לרב בבא עובדיה אלילי, תרומה רצינית ואף זכה לברכת הבבא ולקמע מיוחד.   

 המסקנה: על המדינה להנפיק אגרות חוב עם ריבית הצמודה לתל"ג וזה יהיה הבסיס לפנסיה שלנו,   

במקום להפנות את כספי הפנסיה של האזרחים לאנשים אשר הכישרון העיקרי שלהם הוא בגיוס, שיחוד, והונאת קרנות הפנסיה , ללא שום כישורים מקבילים בניהול, וניהול סיכונים בפרט  – אגב דוגמא טובה היא הוט  (לפני בוא דרהי) שם ניתן היה ללמוד בצורה מוחשית ביותר מה המשמעות הניהול והתנהלות, של חברה הנשלטת על ידי  מהמרים ולא מנהלים.   

חוסר האיזון בהכנסות

ואם ברגולציה עסקינן – אין רע בהחלטה על חלוקת ההכנסות בחברה ששיעורו לא יעלה על מכפלה מסוימת לדוגמא פעמיים חי (36) , יש בזה רק יתרונות,  זה ימנע מהמנהלים הבכירים להתעמר בעובדיהם המסכנים, ולהעסיקם במשכורת נמוכה מידי שלא תאפשר להם לקנות יין.

בניגוד לטענות יחצני המנהלים, ההכרה החברתית בהצלחה מהווה מוטיבציה מספיקה למנהלים להיות מנהלים טובים. בעוד שיצירת קשר חזק מידי בין התגמול הכספי למנהל ובין רווחי החברה, מעודד בעיקר הצגה מטעה של רווחים על ידי המנהלים, לצורך הגדלת הבונוסים, ובכך להקטין בפועל את ערך החברה.  

 חוסר האיזון התעסוקתי

הממשלה עורכת מכרזים לשם בחירת חברות אשר יספקו לה שרותי יעוץ תוכנה –   אין שום הגיון כלכלי במכרזים כאלו, ניקח אותי כדוגמא מייצגת, אני מומחה בתחומי, בתחומי תעסוקתי, כל חברה אשר תיבחר תיפנה אלי, על מנת שאספק שירותי יעוץ לממשלה מטעמה. אבל התעריף שהחברה שנבחרה תסכים לשלם לי יהיה התעריף שנבחר במכרז פחות אחוז התקורה והסיכון (כלומר עמלה) שלה וכתוצאה מכך יתרחש אחד מהתרחישים הבאים: -

- לא אסכים כי המחיר המוצע נמוך מידי וכתוצאה החברה תשלח יועץ אחר בעל מומחיות וידע קטנים משלי, וכך תימשך דעיכת איכות השירות הממשלתית.

- אסכים כי כרגע אין לי תעסוקה, וכתוצאה ארויח פחות, ואז במקום לעבוד במחיר שהייתי מקבל אם הייתי חותם חוזה ישירות, אעבוד בתעריף נמוך יותר, הפרש זה, שהוא המקור להכנסתי הפנויה (לאחר ההוצאות הקבועות השוטפות, והמיסים המוגזמים) הוא המימון שלי לקניית היין המשובח (מתוצרת חברי - יקב אליגוטה) ושוב מי שמפסיד הוא יצרן היין שבאמת אינו קשור לנושא המכרז.

אגב ניתן לטעון שכתוצאה ממכרז זה אנשי הרכש יתפנו לטפל בנושאים חדשים - ולכך התשובה היא - שיש רק דבר אחד מסוכן לארגון ולחברה מאיש רכש יצירתי ועמוס, איש רכש יצירתי ופנוי.......        

הניכור החברתי בין תתי התרבויות בישראל

חברה חסרת יחסי אמון בין היחידות המרכיבות אותה – גורמת לאי הסכמה ולניכור של גופים רבים השותפים בחברה, אם ניקח את רוסיה כדוגמא זו היא חברה שבה הפרטים הינם אינטליגנטים ביותר (לפחות לפי התרשמותי מסיורי בעולם) חרף זאת איכות החיים שם נמוכה בגלל הניכור החברתי הקיים כמורשת משלטון ה"עם" במשך שנים רבות.

במדינות הומוגניות יותר כמו שוודיה, דנמרק ונורבגיה, שבהם הפקידים מתנהגים כמשרתי הציבור, ולכל הציבור יש סט ערכים מוסכם – הרווחה הכלכלית הכללית גבוהה יותר כי יש יותר יחסי אמון בין האנשים השונים,  אנשים מעלימים יחסית מעט מיסים,  כי כולם מבינם שהתחמקות פוגעת במרקם החברתי.

המסקנה היא שמדינתנו (?) המורכבת ממספר תתי תרבויות שונות בערכיהם, חייבת למאמץ עליון בשילוב חברתי ואף ערכי, של  כל תתי התרבויות, לרבות חרדים, ערבים, מתנחלים וכדומה, למען עתיד טוב יותר לכולנו.  

-