"חודש ימים ביפן!", המשפט התנגן במוחי שוב ושוב בצלילים עדינים כמו מכחול יפני דקיק. הארץ האקזוטית הרחוקה, השפה המוזרה שמופיעה כציורים זעירים מלמעלה למטה, עיניים מלוכסנות, קידות תודה, אורז, סושי, פגודות מרהיבות, מתאבקי סומו שמנים, והשיר ששרנו במקהלה בזמנו – "שור, פרח דובדבן, ודומה ענן לבן....". טוב! אני באה אתך! החלטתי, מניחה להתלהבות לחלחל לעורקיי כמו יין .

אלי זז בכיסאו בחוסר נוחות. "רק תדעי לך ש...", פתח, משתדל לא לפגוש בעיניי, "אם את מצטרפת אליי, נעשה חיים, אבל שלא יהיו לך ציפיות –בלי זוגיות...", אמר, וחייך בהקלה, של מי שהתכונן היטב למשפט זה. ואכן יצא לו נהדר. חלק, שוטף, וללא גמגומים. כך בדיוק מפילים סלע על אישה חזקה כמוני. בטוחים, שהיא איך שהוא תצא מזה ללא פגע. אני, לעומת זאת, לא הייתי כל כך בטוחה...

הייתי אלמנה 4 שנים ארוכות, כשאלי הגיח לחיי כסופת טורנדו. הוא היה סופה בכל מובן שתרצו, בייחוד בחדר השינה. אפילו בעלי ז"ל לא הפגין ביצועים ויכולת כאלה כשהתחתנתי אתו בגיל 20, ואילו אלי כבר חגג לא זמן 60. אוצר! פשוט אוצר! פרגנו לי חברותיי הטובות, הנשואות לגברים שתמיד עייפים מדי, צופים בתוכניות ספורט, או הם מוכרחים להכין את החומר לישיבה הדחופה בעבודה למחר, בדיוק עכשיו, כשהאישה מחורמנת אש...על אוצר כזה תשמרי טוב! יעצו לי.

ואכן שמרתי. אחרי יובש של 4 שנים, זה היה גן עדן צרוף! היה לי ברור מהתחלה, שאלי, גרוש ממשפחת הפרפרים הנצחיים, מעוניין רק בפלירט חולף. האמת, גם לי לא היו שום תוכניות מרחיקות טווח. הזיכרון של בעלי, שהיה חברי הראשון, ונצרב במוחי כאלוף נעוריי האחד, שאין שני לו, היה עדיין טרי. מי יוכל להיכנס לנעליו? אף אחד! זה ברור.

המשכתי לבלות עם אלי במסעדות, פאבים, הצגות, קונצרטים ופעילות פרועה בין הסדינים. הכול היה נפלא, עד שיום אחד, לאחר שנה וחצי, גיליתי שאני מאוהבת בו. הידיעה פילחה אותי כברק. אני מאוהבת אנושות במישהו, שאינו מעוניין בשום דבר מעבר לסקס אתי. מעולם לא ביטא מילה רגשית כל שהיא ביחס אלי. אפילו לא "אני מחבב אותך". לעתים היה פולט – "וואו! אנחנו ממש טובים ביחד!",אבל בדרך כלל הוגבל משפט זה ל-4 קירות, ובטח ברור לכם של איזה חדר...

ואז, בעודי תוהה כיצד לצאת ממצב ללא מוצא זה, הציע לי אלי במפתיע להצטרף אליו לטיול של חודש ביפן. ישבנו בקפה, כשאלי הנדיב מפנק אותי בכל המטעמים שאני אוהבת. סיפרתי לו שאחרון ילדיי התחתן במפתיע בקפריסין , ויצא לירח דבש בדרום אמריקה עם כלתו, שאין לי מושג מי היא. חודש ביפן ממש בא לי טוב עכשיו, כשהדירה ריקה מהאפרוחים שעזבו. בוסים אין לי על הראש, אני גרפיקאית עצמאית שעובדת מהבית. אלי הוא מעצב פנים מוכר, עצמאי אף הוא. שנינו לא יצאנו לחופשה 20 שנה לפחות. אין ספק, חודש ביפן נשמע אידיאלי. נותר רק העניין "הפעוט" של "בלי זוגיות"....

חשתי את הזעם והכאב מכים בי בגלים. בלי זוגיות...ומה היינו עד עכשיו? שני זרים? בישלתי לו, הוא תיקן לי את הנזילה באמבטיה, הכנתי לו מרק עוף כשהצטנן ושכב חסר אונים, הוא מצדו עשה לי מסאז' מפנק כשנתקפתי כאבי גב, שיתפנו זה את זה בספרים טובים שקראנו, יצאנו לסופי שבוע, אפילו השתתפנו יחד בהפגנות המחאה וצווחנו בגרון ניחר "העם דורש צדק חברתי!", שלובי ידיים. מה הייתי בשבילו? מי אני בשבילו?

מילים רותחות קפצו ללשוני בנוסח – "נראה לך שאני מזרון טיולים או משהו?". דגדג לי לקום מהכיסא ברוב כבוד עצמי לעזוב בראש זקוף וגאה, בליווי המשפט – "לעולם לא תראה אותי שוב, מניאק שכמותך!". אפילו לשפוך עליו את שארית תוכנה של כוס מיץ התפוזים שלי, גם זה עלה בדעתי.תמיד רציתי לחקות את הכוכבות הגדולות בסרטים.אך לא עשיתי דבר. כמו נתקפתי באלם.

ומנגד, עלתה האפשרות להתעלם מהשטויות שגברים אומרים. למה בכלל להתייחס לאוצר פניני השטות שבוקע מפיהם היום, כשמחר הוא מוחלף בהיפוכו? אצא לטיול, אלי ישכח מה שאמר היום, ובסוף הטיול יבין שאני האחת ויחידה, אני זו ששווה להקים אתה פרק ב של זוגיות בשלה ובוגרת.

אלי הביט בי בשאלה דוממת. "אם את לא רוצה, תגידי, ואקח אתי מישהי אחרת", אמר בתכליתיות. האמנתי לו. לגבר נאה ובעל יכולות כשלו לא חסרו מחזרות. "בסדר! מצטרפת!", אמרתי, נאבקת בדמעה סרבנית. בשום אופן לא אתן לו לראות שהסלע שהפיל עליי זה עתה, מעך אותי. "ממילא לא היו לי שום תוכניות ארוכות טווח לגביך", שיקרתי בעזות. "נהדר!", קרן אלי וחיבק אותי בחום. "איזה כיף שיש חברה אמיתית כמוך, שלא תתבכיין לי שקשה לה, שתיקח את הטיול בקלות, כמו שאני אוהב!". חייכתי נוגות. כן, כן, חברה אמיתית...למה , לעזאזל, זה נוגד זוגיות?

שבוע לאחר מכן לא יכולתי להירגע מהתפעלות. "תראה כמה דברים אפשר לעשות מאורז!", חזרתי באוזני אלי, שפסע לצדי בשביל עצי דובדבנים פורחים בלבן מרהיב, באחד הכפרים הציוריים מחוץ לטוקיו. בידי נשאתי שמשייה מצוירת בעדינות, עשויה נייר אורז (נייר מאורז? בחיים לא ידעתי שאפשר!). עמדנו להיכנס ל"בית צ'ו לי", שם יגישו לנו סאקי, הלא הוא יין האורז המפורסם היפני, שאדם מערבי לא יכול ללגום בלי לעוות את פניו, ובצד הסאקי נקבל קעריות זעירות של מטעמים יפניים מתובלים בשמן אורז (איך עושים מאורז שמן?איך?), ולקינוח נקבל פודינג מתוק, נכון, מאורז...

הרגשתי כמו בסרט שלא רציתי שייגמר. התאהבתי באסתטיקה היפנית, שיכולה להפוך אפילו צלוחית מים פשוטה, ליצירת אמנות עוצרת נשימה, כאשר מכניסים לתוכה פרח לבן ועדין אחד, שצף במים. פרח אחד! ההבדל במנטאליות היפנית לעומת המערב המגבב כמה שיותר דברים, בלט למרחוק. פרח יחיד באגרטל, צדף בודד מקשט קיר שלם...עלה אחד גבוה במרכז בריכת דגים.לא יכולתי להירגע מהיופי הזה שהקיף אותי סביב.

 ואלי? כמו שחשבתי, שכח את כל תנאיו וסייגיו והתנהג אתי ממש כמו בעל. הכול הריח כמו בירח דבש. מדי פעם אמנם הזכיר לי ש"אנחנו מטיילים בלי זוגיות, נכון?", ואני הנהנתי בראשי, כשפי גדוש בנשיקותיו...

חזרנו לארץ כשאני משוכנעת שאלי יהפוך את עורו ויודה בטעותו. שבוע עבר, והוא לא התקשר. עוד שבוע עבר, ודממת אלחוט. נשמות טובות סיפרו לי שהוא מתרוצץ כאחוז קדחת עם איזו פרגית בלונדינית צעירה ממנו ב-15 שנה ומספר לה על חוויותיו ביפן. בזעם שקט הסכמתי לצאת לדייט עם בני, מחזר חדש שפנה אלי בפייסבוק.

 לא ממש נמשכתי אליו, אבל מסתבר שבני נמשך אלי, כי אחרי דייטים ספורים הודיע לי שאני האישה חיפש כל חייו. "אני אוהב את העוצמה שלך, ואת העובדה שאת לא מתנצלת עליה", אמר לי. "חיפשתי בת זוג כמוך הרבה זמן. מישהי שלא תענה אמן אחרי כל משפט שלי. מישהי שיש לה אישיות משלה. מישהי כמוך בדיוק!".

התבוננתי בו, יושב על הספה בביתי, מקרין טוב לב,עדינות וביטחון. בהיתי בו מדבר, עד שנשמע המשפט –"הייתי רוצה שתעברי לגור אתי וניתן צ'אנס לזוגיות שלנו". זוגיות? אחרי שבועיים היכרות? נדהמתי מהביטחון שלו. עודי מנסה לנסח סירוב עדין נוסח –"אני עדיין לא בטוחה ברגשותיי", כשפעמון הדלת צלצל, ובפתח עמד אלי. "בא לך להשתובב קצת בין הסדינים? הבאתי יין מעולה, חצי יבש, כמו שאת אוהבת", אמר כאילו כלום לא קרה. כאילו לא עברו שבועיים בלי מילה ממנו.

"אני לא לבד, אלי, אז לא מתאים לי עכשיו ש..."ניסיתי לומר, אך אלי בצעדיו הגדולים כבר הגיע לסלון, שם נעצר כהלום רעם למראה בני היושב על הספה. "בני, זה אלי, חבר עבר שלי. אלי, זה בני, אנחנו עוברים לגור ביחד", שמעתי את עצמי אומרת ברהיטות שהפליאה אותי. פניו של בני זרחו כשמש בצהריים והוא קם מיד מן הספה לעברי. פניו של אלי הפכו צהובים. "מה זה לגור ביחד?", צעק, וקולו הערב בדרך כלל הפך מכוער. "מה זה אומר בדיוק?". "זה אומר זוגיות!", ענה בני בקול איטי וברור, כמו מסביר לילד בן 4 את עובדות החיים.

"לא!, אני לא מסכים!", קרא אלי בזעם. "לא אמצא עוד חברה כמוה!". "תמצא, תמצא, אני בטוח", ענה בני בניחותא שעוררה את הערצתי. "חברות – אין בעיה למצוא. קשה יותר למצוא זוגיות...". "קשה –אבל שווה לחכות!", נכנסתי לדברי בני, חשה את לבי נמס לקראתו ואת רגליי טסות לעבר זרועותיו. "אני אוהב אותך!", מלמל בני, טומן את ראשו בצווארי. את טריקת הדלת מאחורי גבו של אלי כבר לא שמענו, כי היינו שקועים בנשיקה ארוכה.

*  כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (Cׂ)